תגיות

מדליין אקריש היא ראש המרכז לסוציולוגיה של ההמצאות במכון MINES ParisTech בצרפת.

המאמר "The De-Scription of Technical Objects" פורסם בשנת 1992 ומציע דרך לחקר הקשרים הסבוכים שבין מוצרים טכנולוגיים לבין בני האדם. אקריש מציגה את הבעייתיות במחקר מסוג זה ומציעה לבחון את הקשרים כרכיבים ברשת ששותפים לה גורמים רבים. דרך החוקיות הרשתית ניתן להגיע להבנות בעלות השפעה הדדית של הטכנולוגיה והחברה האנושית.

את התהליך הרשתי בוחנת אקריש דרך תהליכי הטמעה של טכנולוגיות לייצור חשמל במדינות שונות באפריקה. הסיטואציה בה טכנולוגיה בסיסית ומשמעותית פוגשת חברה שהתגבשה במשך מאות שנים ללא הטכנולוגיה מאפשרת לבודד את מרקם הקשרים שנוצרים בין הטכנולוגיה לחברה וללמוד על ההשפעה ההדדית שנוצרת.

הרשת החברתית – טכנולוגית

תאור ההשפעה של מוצר טכנולוגי על סביבתו האנושית היא סוגיה מורכבת ובמקרים רבים מעומעמת ולא ברורה. אם ננסה, לדוגמא, לתאר את כלל הקשרים שמייצרת מכונית במרקם החברתי נמצא ששלד המכונית הוא תוצר של המתחים הצפויים ממהירות מכונית, מהירות המכונית גם היא פשרה שבין יכולות המנוע לחוקים, רגולציה והתנהגות אנושית. אם ננסה לתאר תהליך שלם של התנהגות המכונית בחברה אנו עלולים למצוא את עצמנו עם תוצר סופי פשטני – נקבל סט של אלמנטים טכנולוגיים, כלכליים וחברתיים שלא בהכרח מתחברים ואינם מייצגים את ההשפעה האמיתית של המכונית על חיינו.

הטענה של אקריש היא שניתן להסתכל על חפצים טכנולוגיים כחלק מרשת הטרוגנית שהרכיבים בה מספקים "קולות" (Actants[1]) מסוגים שונים, הן אנושיים והן לא אנושיים.

 על מנת לתאר את החוקיות של אובייקטים טכנולוגים בתפקודם בתוך רשת, יש למצוא את הדרכים בהם נטוו, יוצרו ויוצבו הקשרים בין שחקנים שונים ברשת. הדרך לעשות זאת אינה לחפש סוג של דטרמיניזם טכנולוגי או מצד שני סוג של קונסטרקטביזם חברתי אלא להסתכל על שניהם ביחד, לעבור באופן רציף מהטכנולוגיה לחברה וחזרה.

הבעיה אינה להחליט האם טכנולוגיה מסוימת תיתפס ככלי לקדמה או כשיטה חדשה לשעבד בני אדם אלא למצוא דרך ללימוד התנאים והמכניזם בו הקשרים שמגדירים את החברה ואת הידע של החברה משפיעים עליה, עד כדי בנייה מחדש.

כאמור, בכדי לעשות זאת נדרש לנוע באופן רציף בין האובייקט הטכני לחברה שמסביבו וחזרה. מעבר מסוג זה מעלה שתי שאלות משמעותיות:

  1. מהו הגבול שבו שילוב האובייקט הטכני מגביל את הקולות באופן שקשור לאובייקט עצמו מחד אבל גם אחד לשני מאידך (בצד אחד, המקרה הפשוט שנובע קול ישיר מאובייקט עצמו ובצד השני בליל של קולות מורכבים מהאובייקט ומהסביבה. אנו מחפשים את הגבול שבה הכנסת אובייקט טכנולוגי תאפשר לנו לזהות את הקולות שנובעים ממנו גם מעצמו וגם מהסביבה לפני שהם מתערבבים או נעלמים).
  2. מהו הגבול שבו הקולות מסוגלים לשנות את התכן הטכני (קיימת נקודה שבו קולות מהשטח משנים את האובייקט הטכנולוגי או שמשתמשים בו באופן שונה מהשימוש שאליו הוא יועד. בנקודה זאת המחקר כבר מתבדר).

שני הגדרות הגבול שבין העולם הטכנולוגי של המוצר ולבין סביבתו החיצונית אינם יוצרים את האינטראקציה אלא הם תוצאה של האינטראקציה. הגבולות הם למעשה קו שתוחם את גבולות ההאצלה שבין אובייקט לסביבתו.

לשיטה זו קושי מתודולוגי: כאשר מחפשים תהליך שבו אובייקט טכנולוגי מייצר תנועה בחברה צריך לחפש מקרים בהם קיים קונפליקט שבין המוצר לסביבה שאליו הוא מיועד. חייב להיות סוג של מתח או פוטנציאל שגילוי שלו מרמז על השינוי שנוצר ונותן לנו ללמוד על המבנה הרשתי.

הקולות של אובייקטים טכנולוגיים

מעצבי מוצרים מטמיעים לתוך התכן הטכני של מוצרים את תפיסת העולם שלהם לגבי התפקוד העתידי של המוצר. לתפיסת העולם יש טעמים, כשירויות, מניעים, שאיפות, דעות פוליטיות, דעות קדומות ועוד. את כל אלו אורזים מפתחי המוצרים בתוך המוצרים בצורת 'תסריט' של התפקוד הצפוי של מוצריהם. לעיתים ניתן לראות באופן ברור את ההקשר שבין המוצר לבין התפקוד הצפוי שלו – מעדר אנגולי בעל שתי ידיות מיועד באופן ישיר לנשים שסוחבות את ילדן על הגב, לדוגמא, אולם ברגע שמתרחקים מהמקרים הפשוטים, מורכב יותר לחשוף את הקשרים בין האפשרויות הטכניות, המשתמש האפשרי (כפי שמדומיין על-ידי המעצבים) והמשתמש האמיתי בטכנולוגיה. גישה של ניתוח השפעת התכן הטכני באופן ישיר על המשתמש באמצעות שימוש בגישה אינדיבידואלית ופיזיולוגית תוביל לצורה קרובה לדטרמיניזם טכנולוגי, דבר שאיננו מעוניינים בו מכיוון שהוא מתעלם מגוון רחב של משתמשים אפשריים ומנעד רחב של גורלות שנקבעים על-ידי הטכנולוגיה, מהצלחה ועד לכישלון.

דרך לפתרון הבעיה הוא לדון במשא ומתן בין הממציאים והמפתחים והלקוחות הפוטנציאליים ולראות כיצד תוצאות הדיון מתורגמות לתכן טכנולוגי. שיטה זו מאוד נפוצה בלימוד ההיסטוריה והסוציולוגיה של המדעים אולם צריך להיזהר בבחירת המקרים אותם בודקים. אסור להסתפק בדיון מצד המעצב או מצד הלקוח אלא לעבור מצד לצד, בין הלקוח שדמיין המעצב לבין הלקוח האמיתי:

"Thus, if we are interested in technical objects and not in chimerae, we

cannot be satisfied methodologically with the designer´s or user´s point of

view alone. Instead we have to go back and forth continually between the

designer and the user, between the designer´s projected user and the real

user, between the world inscribed in the object and the world described by

its displacement." (p.209)

 תגובת המשתמש באובייקט הטכנולוגי היא זאת שנותנת נפח לשאיפות המעצבים והדרך שבה סביבת המשתמשים משתנה כתוצאה של הכנסת הטכנולוגיה. לתהליך זה קוראת אקריש בשם  De-scription.

אקריש מביאה דוגמאות שונות לרשת שנטוות בין המוצרים (ומאחוריהם המתכננים) לבין המשתמשים ותגובתם.

ערכת האור הסולרית,  How to Produce a Non-User

ערכת האור הסולארית נולדה מכוונות של מדינות מפותחות לקדם מקורות אנרגיה חדשים למדינות מתפתחות. הערכה תוכננה בצרפת עבור גורמי הסיוע ונועדה לעבוד בתנאים סביבתיים קשים.

מדובר בערכה בעלת שלושה חלקים: פאנל לקליטת אור השמש, סוללה לאגירת חשמל ומנורה. לכאורה המוצר המושלם אולם בפועל אפיינו את המוצר מספר בעיות קריטיות: אורך החוטים בין המרכיבים היה קבוע ובלתי ניתן לשינוי כך שלא ניתן היה להתאים את ההתקנה לאתרים בעלי גדלים שונים, החלקים של הערכה יוצרו בצרפת ורק חלקים מקוריים יכלו להחליפם ולבסוף שרות התיקונים יכול היה להתבצע רק על-ידי טכנאים של החברה ולא טכניים מקומיים.

המוצר היה עצמאי ומרגע שהותקן לא תוכנן לתקשר עם סביבתו (למעט להאיר). מעניין לציין שכל החסרונות נבעו מכוונות טובות של המתכננים. הם רצו ליצור מוצר עמיד, יעיל וזול אבל בעשותם כך הם זרעו גם את חוסר הגמישות והקשיים שהביאו לשימוש מועט בו.

האובייקט הטכני, הוא זה שהגדיר את השחקנים איתם הוא יתקשר על דרך השלילה. הוא מקבל רק את הלקוחות הכנועים שמוכנים להשתתף ומונע גישה מהאחרים.

בהקשר זה נכון להזכיר את מושג יציבותו של מוצר. על מנת לתאר מוצר טכני נדרש למצוא את האלמנטים שמתווכים בין התכן הטכני והמשתמש. כאשר המוצר אינו יציב (להבנתי נמצא בתהליכי פיתוח) אזי ניתן להסתכל רק על המפתח או על הלקוח אבל במוצרים יציבים שמגיעים כ"קופסא שחורה" לא באמת ניתן לשאול את המפתח למה הוא התכוון. יש לקבל את המוצר כפי שהוא ולנסות להתאים אליו את הלקוח. במצבים כאלו אפשר רק להסתכל מה קורה שמשהו מתקלקל או מה קורה שמוצר מגיע לאזורים חדשים בהם הוא לא היה קודם.

De-Scription בהעברה טכנולוגית

בסנגל נרכשו גנראטורים קטנים, ניידים באמצעות עגלה, שמשמשים כפרים באפריקה לצרכי תאורה והגברה. קבוצות של צעירים עוסקים בהשכרת הגנראטורים לשבטים אחרים בתמורה לכיסוי הוצאות דלק ושמן. תנועת הגנראטור מגדירה את מרחב הרשת האפשרית של השחקנים והדלק שמפעיל את הגנראטור מהווה את החוליה המקשרת שבין השבטים לעלויות התפעול והמדינה (מיסים וכו').

במקרה זה ניתן לראות כיצד הכנסת אובייקט טכנולוגי יציב עם אלמנטים מקשרים של תנועה ודלק יצרה התאמה של המבנה חברתי לעבודה עם האובייקט. מסיעים, ספקי דלק , קשרי מסחר – קבוצות שונות ומשתנות של שחקנים שנוצרים במקומות שונים.

הרשת שנוצרה במקרה זה שונה מהותית מערכת האור. בערכת האור כלל ההשקעות היו מרוכזות בצד ההשקעה הראשונית ולא אפשרו תנועה, לא פיזית ולא של משאבים תומכים.

ניתן לחשוב שמה שחשוב זאת התוצאה הסופית – גם גנראטור, גם ערכה ליצירת אור וגם חיבור לרשת החשמל) בסוף נותנים אור. אקריש שוללת עמדה זו וטוענת שבנסיבות אחרות הקשרים בין חברות הנוער היו מתפרקים והמבנה החברתי היה משתנה.

הוספת שחקנים ברשתות

בחוף השנהב התקיים בכפרים מבנה ארגוני חברתי של שבטים נודדים, בעת הצורך, בהתאם להחלטת המבוגרים שמנהיגים את השבט,  היו עוברים למקום גיאוגרפי אחר עם תנאי מרעה אחרים וכו'. כאשר חברת החשמל החליטה להתפשט לכפרים עמדה לפני הכפרים ברירה קשה:  רשת החשמל דרשה קביעות בתמורה ליתרונות הגדולים אותה היא הביאה. הקביעות דרשה מהם לשנות באופן משמעותי את אורחות חייהם ואת כלל הווייתם הכפרית.

בנוסף, הגדירה רשת החשמל המתהוות את הקשר האזרחי של התושבים למוסדות השלטון (שלא היה קיים ברשתות אחרות). דרך רשת החשמל את הרשת שילמו התושבים למדינה את המיסים ולמעשה הפכו באופן רשמי לאזרחים במדינתם.

במקרה זה שיחקה הטכנולוגיה תפקיד בפוליטיקה של המדינה אולם רק בהסכמה של השחקנים להשתתף מרצונם במשחק הפוליטי.

מהאצלה להאשמה

בדוגמאות לעיל הודגם כיצד אובייקטים טכנולוגיים מגדירים את השחקנים המשתתפים והדרך שבה הם מתקשרים. בתהליך העיצוב מחליטים המתכננים איזה יכולות יואצלו למכשיר ואילו לבני האדם. אבל זה לא הכול, במוצרים מתקיים גם "מפתח" שיתמוך באירועים עתידיים שעשויים להשפיע על הקשר שבין הטכנולוגיה לאנשים. כאשר מופר ההסכם בין האובייקט הטכני לבין המשתמשים שלו מופעל המפתח וגורם להפסקת הקשר או לשיבושו.

במקרים מסוימים ניתן לראות איך המתכננים מתקינים אביזרים למטרות שליטה מוסרית בלקוחות. האביזרים יכולים למדוד התנהגות של הלקוחות, לשלוט בהיררכיה שלהם וגם להעניש אותם בסנקציות.

שעון מדידה של חשמל לדוגמא מהווה את הקשר שבין הלקוח לרשת ובין הרשת לספק החשמל. זהו החוזה בין הלקוחות. אוסף שעונים מסוגל למדוד את הלכידות של המבנה הסוציו כלכלי שממומש על-ידי הרשת. לדוגמא, בפרוור של העיר Abidjan באפריקה הראו השעונים שקיימת כמות גדולה של חיבורים לא חוקיים לרשת. בפרוור אחר ניתן להבחין בין מי שמחובר לרשת החשמלית ובין מי שלא מחובר אליה. "כל אחד מהשעונים משמש כשופט ומנהל קשרים שבין ספק ולקוח. מערך של שעונים פועל כמו משטרה וחושף התנהגויות שלא סטנדרטיות שניתן בקלות לתרגמם למונחים סוציאליים" (218).

אקריש מביאה גם דוגמא של טכניקה שקרובה יותר ל"שליטה חברתית", מנגנון שחבוי בתוך ערכת האור הסולרית שבעת חשש כלשהו לפעילות הערכה הוא פשוט מכבה אותה (ואז המשתמשים פשוט התקינו מעקף על המנגנון).

המנגנונים לעיל משמשים כר נרחב להאשמות הדדיות – לעיתים הגורמים הטכניים מואשמים שלא ביצעו את משימתם ולעיתים המנגנונים החברתיים מואשמים (בעיות תפעוליות). דרך בחינת מנגנוני ההאשמה השונים ניתן ללמוד על מהות הקשרים שנוצרו בתהליכי הפיתוח.

 סיכום: בדרך לחוקה של ידע

ברגע שאובייקטים טכנולוגיים יציבים הם הופכים לכלים של ידע. כאשר חברת החשמל קובעת תעריף גבוה למשתמשים מסוימים ונמוך לאחרים כמו מפעלים ולקוחות עסקיים היא קובעת מבנה חברתי שונה. אם הקטגוריות שנוצרו תואמות לרשתות סוציו אקונומיות-פוליטיות אחרות הרי הידע שנוצר ניתן ל"ייצוא". "נתונים" יכולים להמשך מהרשת ולעבור למקום אחר, לדוגמא, לכלכלנים שדואגים לקשר בין הצריכה לעלות האנרגיה. השיחה בין העובדות הסוציו-טכנולוגיות לעובדות טהורות תלויות באופן ישיר ביציבות של הטכנולוגיה ודימויה כ"קופסה שחורה" עבור הלקוח.

במקרה של חברת חשמל עלויות הפיתוח והייצור הם עבור הלקוח כמו חוק הטבע שנקבע על-ידי הרשת החשמלית וזאת כתוצאה מאפקט ה'אזרוח'. זהו אפקט שמתרחש כאשר מערכות טכנולוגיות מוטמעות באופן מוחלט בתוך הרשת החברתית. מצב זה קורה רק כאשר התסריט שמוטמע במוצר מתפקד (באופן מודע או שלא) כרשת מוטמעת של אובייקטים טכנולוגיים ושחקנים שחיים כולם באופן יציב. רק בנקודה זאת הרשת יכולה להתנהג כמחזור של כמות סופית של אלמנטים. תחומי ידע כמו כלכלה ולימודי טכנולוגיה תלויים בנוכחות של מנגנון השפעה עצמית שנמצא מחוץ למרחב שלו. כלכלנים מפיצים סוג אחד של אינפורמציה  מאובייקט טכנולוגי אחד למשנהו. הם יכולים לעשות זאת מכיוון שהם מתפקדים במצב היציב שלהם. הכלכלה אינה מופרדת מהטכנולוגיה באופן קטגורי.

זאת הסיבה שיש הגיון באמירה שלחפצים טכנולוגיים יש כוח פוליטי. הם מסוגלים לשנות קשרים חברתיים אבל הם גם מייצבים, מאזרחים, ומתרגמים אותם לסוגים אחרים של מדיה.

אנו יכולים להגיד שאובייקטים טכנולוגיים משתנים, מתייצבים, מתאזרחים, או נהיים פחות פוליטיים בקשרים החברתיים רק בחשיבה בדיעבד.

אובייקטים טכנולוגיים ואנשים מסוגלים להתקיים רק בתהליך דו-צדדי בהם אחד מגדיר את השני ולהיפך:

"Technical objects and people are brought into being in a process of reciprocal definition in which objects are defined by subjects and subjects by objects "(p.222)

רק לאחר התייצבות ולאחר מעשה אנו מבינים את השינויים שקרו. במובן זה ניתן להגיד שאובייקטים טכנולוגים בונים את ההיסטוריה שלנו עבורנו ו"מטמיעים" את שיטות העבודה. ומסיבה זאת אנתרופולוגיה של הטכנולוגיה היא גם אפשרית וגם הכרחית.


[1] המושג Actants בהקשר זה שניתן לו ע"י ברונו לטור משמעותו ה"קול" שמשמיע שחקן בזמן המשחק או "קול" מערכת כהתנהגותה.

מודעות פרסומת