תגיות

,

Ars longa, vita brevis

(החיים קצרים, האומנות ארוכה)

הפוסט פורסם במקור בכתובת הזו

פרנסיס בייקון היה בנו של איש חצר בכיר באנגליה של המאה ה16. הוא החל כעורך דין, ובמהרה התקדם לתפקיד בפרלמנט וכיהן בתפקידים פוליטיים שונים – אך הוא ידוע בעיקר כפילוסוף, וכאחד מאבות המתודה המדעית. הוא ידוע בעיקר במסות שהוא כתב על האמפריציזם והקונספט של מכון המחקר המודרני שהוא תיאר בספר "Nova Atlantis" .

קצת על החיים שלו:

1561 – נולד
1581 – נכנס לפוליטיקה ומתחיל לכהן כציר ב House of Commons
1584 – כותב את הטקסט הפוליטי הראשון שלו "עצות למלכה אליזבת".
1593 – עולה לאליזבת על העצבים (בעקבות איזה ויכוח על מיסים)
1603 – ג'יימס השישי עולה לשלטון, הוא מקבל תואר אבירות
1606 – מתחתן עם יורשת עשירה
1607 – ממונה לתובע הכללי
1616 – ממונה ליועץ המשפטי של המלך
1617 – מכהן כציר ב House of Lords
1621 – מקבל ,תואר אצולה (ויקונט) – ובאותה שנה מודח מכל תפקיד בעוון מעילה בתפקידו כשופט. תאריו נשמרים לו, אבל הוא מורחק מכל תפקיד ציבורי.
1626 – מפרסם את "אטלנטיס החדשה" ומחזיר נשמתו לבורא

בייקון מאמין שהמדע המודרני (בזמנו, כמובן) איננו יעיל: " המדע שיש לנו עכשיו הוא לא יותר מארגון אלגנטי של דברים שאנחנו כבר יודעים, ולא מתודה לגילוי של תגליות חדשות.". בספרו הקנוני "New Organon" (שכבר בשמו מהווה ביטוי לתקיפה על ה"אורגנון" המקורי של אריסטו) , שפורסם ב1620, הוא מבקר את הגישה האריסטוטלית על שהיא רואה במדעי הטבע סוג של תרגיל מחשבתי וטוען שהפילוסופיה היא לא המטרה בפני עצמה.

בייקון דוחה את השימוש בפילוסופיה של הטבע כתרגיל מחשבתי, ומאמין שהפילוסופיה של הטבע צריכה להיות מכוונת לשיפור מצבה של האנושות: אין טעם להתעסק בזוטות, וצריך להתחיל לעבוד על מיזמים משמעותיים: "האמת ומטרתם הלגיטימית של המדעים היא להרעיף על בני האדם תגליות חדשות ומשאבים" – תפקידו של המדע הוא לשפר את מצבה של האנושות.

את האשמה בחוסר התוחלת של המדע בתקופתו הוא תולה בנהייה אחרי הסמכות של המדע האריסטוטלי, והפורמליזם הלוגי שלו: בעולם האריסטוטלי, הדרך "לדעת" משהו היא על ידי דדוקציה: כל האנשים הם בני תמותה, סוקרט הוא אדם , לכן סוקרט הוא בן תמותה.

יש כמה בעיות עם הגישה הדדוקציונית הזו: ראשית כל, לא למדנו שום דבר חדש – רק הגדרנו מקרה פרטי (סוקרטס הוא מקרה פרטי של אדם). הבעיה השנייה היא שאת ההנחה המרכזית בטיעון, "כל האנשים הם בני תמותה" כולם מקבלים כנכונה כי היא מתאימה לאיך שהם חווים את העולם – כלומר, על סמך איזה ניסיון כללי שמעולם לא נבדק. במילותיו של בייקון על מדעי הטבע: "בהיסטוריית הטבע לא נמצא דבר שנחקר כראוי, שאומת, שנספר, נשקל או נמדד, ומה שתועד ברפיון וללא דיוק איננו יכול לספק אלא מידע מטעה ובוגדני".

הפתרון לדדוקציה, אליבא דבייקון, היא האינדוקציה – ללמוד דברים חדשים על העולם מתוך דוגמאות פרטיות. אך בל נטעה – בייקון לא מעוניין באינדוקציה המבוססת על מקרים איזוטריים ודוגמאות – הוא מעוניין באינדוקציה שמתחילה באקסיומות הבסיסיות ביותר של הטבע, שמהן, כל מסקנה שנגזור תהיה בהכרח נכונה.

אולם כיצד נפיק את הידע על האקסיומות? בייקון רוצה לנהל רישום מדוקדק של עובדות מהטבע – אבל לא עוד אוסף של "סיפורי סבתא" – בייקון רוצה מאגר של עובדות "על סמך מראה עיניים" (כלומר, ממקור ראשון). לא עדויות על "מה שקורה בטבע" , אלא "מה שלמעשה קרה בטבע". הוא דורש שכל תצפית תהיה אובייקטיבית – "יש להדריכה [הנפש] בכל צעד; ולעשות זאת כאילו בעזרת מכונה". מתוך כל העובדות הללו נוכל על ידי אלימינציה לגלות סט מצומצם של חוקי טבע שיהוו את הבסיס לאינדוקציה "אמיתית".

התוכנית העיקרית של בייקון היא של רפורמה בצורה שבה עושים מדע. הוא רוצה לבנות תשתית מחשבתית לפילוסופיה מעשית של הטבע ולהקים מוסדות מדיניים שיוקדשו לשיפור האומניות והמסחר – גן חיות, גנים בוטניים, ספריית מחקר ומעבדה כימית. כדי להשיג את המטרות האלה הוא מנסה להפעיל את משקלו הפוליטי אך נכשל פעם אחר פעם – ואז מתחיל לכתוב מניפסטים מתוך תקווה שאלו יקדמו את הרעיון שלו.

ב 1626 מתפרסם הספר שלו "אטלנטיס החדשה" (באנגלית, בניגוד ל"האורגנון החדש" שפורסם בלטינית) , שבה הוא מתאר אי אוטופי שבו יש חברת מופת שעוסקת בעיקר בגילוי ועיבוד ידע. המוסד המרכזי באי הזה הוא מוסד שנקרא "בית שלמה" , שבו יש חלוקה מאוד מפורטת לאנשים שמגלים ידע, אנשים שכותבים אותו ואנשים שמעבדים אותו – ובראש הפרמידה יש שלושה אנשים שעל בסיס הידע שנאגר מחליטים מהן האקסיומות של העולם. המוסד הזה הוא תיאור קרוב לצורה שבה בייקון חושב שצריך לעשות מדע.

בייקון, אם כך, בונה תפיסת עולם חדשה:
למדע יש מטרה והיא לקדם את האנושות. אנו יכולים להבין למה העולם עובד בצורה שבה הוא עובד (כלומר, להבין את החוקיות שלו), אך כדי להבין את החוקים הללו אנו חייבים ליצור ידע, והידע הזה חייב להיות מדוייק ומבוסס ניסיון; אין מקום לסמכות חיצונית, הגיגים או נהיות לב – הידע חייב להיות אמפירי וניתן לבחינה.

בגישה האריסטוטלית של המדע בימי הביניים הכל כבר ידוע – יש את "ספר הטבע" של אריסטו, יש את חוכמת הקדמונים, וכל התופעות נובעות בצורה זו או אחרת מההסבר הזה – בגרסה הזו, אין כל כך משמעות לאנקדוטות מהעולם האמיתי: העולם הוסבר כבר על ידי אריסטו, ואם יש תצפית חריגה, זה סה"כ מה שהיא, חריגה. ידע על העולם האריסטוטלי נובע מלמידה של התאוריה האריסטוטלית וחשיבה עליה -מה שאנחנו קוראים לו היום "המציאות" היא רק תופעה שולית ומלאת אשליות.

הטענה שבייקון מציג – שידע אמיתי חייב לנבוע מהחושים, ושכדי לבחון השערה עלינו לצאת אל העולם ולבצע ניסויים על מנת לראות אם הם נכונים היא המשך של הטענות של גרושטסט, אך היא עדיין חריגה ומהפכנית – בעיני רבים באותה תקופה הקשר בין תצפיות חד פעמיות או ניסויים מבוקרים לבין חוקי העולם הטבעי לא קיים כמעט.

אל תוך הסתירה הזו מוקמת ב1660 "החברה המלכותית של לונדון", ששמה דגש מיוחד על ניסויים מתוכננים ומלאכותיים. בעקבות המצאת משאבת האוויר בשנות 50 של המאה ה17, נוצר פתאום מדע חדש – מכונה שמייצרת תנאים שלא ניתן לשכפל באמצעים רגילים, שמאפשרת לבחון בכל רגע נתון כל מיני השערות, מול קהל ולפי הזמנה.

מה המשמעות של המכונה הזו? ומה המשמעות של התוצאות שלה? האם תוצאות שמתקבלות במכונה הן "טבעיות"? האם הן שקולות לעולם האמיתי?

בייקון הוא מורד – הוא מנסה להתנער מאלפי שנות קיבעון מחשבתי של הסכולסטיקה האריסטוטלית, אבל ברגע שהוא מנער אותם מעליו, הוא מבין שהוא צריך יסודות אחרים להשען עליהם – והוא מוצא אותם במחקר האמפירי של הטבע. אבל כשמתחילים להתייחס לטבע כאל היסוד שעליו ניתן להשען, אין ברירה אלא לסמוך לא רק על הניסוי בטבע – אלא גם על מי שעורך את הניסוי הזה – על האדם הצופה.

מבלי משים כמעט, אנחנו מתחילים להסתמך יותר ויותר על החוויה האישית של האדם כדי ללמוד על העולם – אם אנחנו רוצים לדעת איך לנטרל את ההשפעות החיצוניות על הצורה שבה האדם מבין את הטבע (כדי להבטיח תצפית כמה שיותר אובייקטיבית), אנחנו צריכים להבין איך האדם חושב, ולמה הוא פועל כמו שהוא פועל. מתוך ההסתכלות החוצה, אין לנו ברירה אלא להתחיל להתבונן פנימה.

—————–
יוסי איטח

מודעות פרסומת