מה המתמטיקה יכולה לעשות, ואיך הרעיון הזה השפיע על המדע כפי שאנחנו מכירים אותו כיום

תגיות

, , , , ,

במסגרת הלימודים שלי לתואר שני בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה בבר אילן, אחת המטלות שלנו בקורס "ההיסטוריה של המדע" הייתה לכתוב מאמר קצר על מעמדה ההסברי של המתמטיקה כאמת בוחן להתקדמות המדעית, עם התייחסות לאפלטון ואריסטו. המאמר לפניכם (בתיקונים קלים).

מתמטיקה –
אבל מה זאת בעצם מתמטיקה.
לא אחת ניתנה לכך תשובה רעועה.
ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה
כבמעקה גואל.

(פרפרזה על שירה של ויסלבה שימבורסקה "אחדים אוהבים שירה")

לקראת אמצע המאה הרביעית לפנה"ס, אפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, כותב את חיבורו "הטימאוס". הוא מציג בו תובנה רדיקלית שעתידה לשנות את הצורה בה אנו חושבים על העולם ומבינים אותו.

אפלטון מאמין שאנו חיים בעולם של חזיונות. בעולם שבו הכל משתנה וזמני, הוא טוען, לא ניתן לדעת שום דבר באמת. מאחר ובכל זאת אנחנו מצליחים לרכוש ידע על העולם, כנראה שיש משהו קבוע ובלתי משתנה שאותו אנו כן מצליחים לתפוס –  ולכן הוא מאמין שקיים עולם אמיתי, קבוע ובלתי משתנה , שבו קיימות המהויות (הצורות) האידיאליות של כל הישים שקיימים בעולמנו, והן נצחיות וקבועות. לעולם זה קורא אפלטון עולם האידאות.

תכליתה של הפילוסופיה לפי אפלטון היא ידיעת הטוב:  "אחרונה ובדי עמל תתגלה בתחום המושכל דמות הטוב… היא היא לעולם כולה עילת כל מה שהוא נכון ונאה"[1]. אך הטוב הוא אידאה בפני עצמו, וכדי להבינו באמת, נדרש להיות מסוגל לתפוס את האידאות. אולם כיצד ניתן לפתח את היכולת לתפוס את מהותן של האידאות? אפלטון טוען שהצעד הראשון הוא על ידי למידת אריתמטיקה, משום תכונתה "להכריח את הנשמה להשתמש במחשבה כשהיא לעצמה, לצורך האמת כשהיא לעצמה"[2] . הבנה מתמטית של היקום מאפשרת ללומד לתפוס את המספרים בצורתם האבסטרקטית, וכך יוכל לתפוס גם את האמיתויות האבסטרקטיות על העולם, ויתקרב לידיעת האידאות – שניתנות לתפיסה על ידי התבונה הטהורה בלבד.

מהו, אם כן, העולם המתואר בטימאוס? כפי שאמרנו, העולם המתואר בטימאוס מחולק לשני חלקים: עולם האידאות והעולם המוחשי (הקוסמוס). בעולם האידאות נמצאות כל המהויות בצורתן האידאלית – קבועות, נצחיות ובלתי ניתנות לשינוי. הן ניתנות להבנה, אך בלתי ניתנות לתפיסה בחושים. כל אלמנט (אובייקט, יחס, תפיסה) בעולם המוחשי הוא התגלמות פגומה של צורה אידאלית כלשהי מעולם האידאות, וככזו, כל התגלמות כזו היא זמנית וניתנת לשינוי.

הקוסמוס נוצר על ידי יישות (דמיאורג) שלא המציא את הצורות (שהרי האידאות שלהן נצחיות, ואילו הקוסמוס נוצר – כלומר, יש לו התחלה), אלא, בדומה יותר לאמן, שיבץ את הצורות הקיימות בקוסמוס [3]. מטבעו, הקוסמוס הוא נראה ומוחשי – ולכן כל אובייקט פיסי שקיים בו צריך להכיל את יסוד האדמה (כדי שיהיה מוחשי) ואת יסוד האש (כדי שיהיה נראה) . מאחר ואדמה ואש הם שניהם מוצקים, נדרשים שני חומרים מתווכים כדי לחבר ביניהם – ואלו הם האוויר והמים. כלומר, כל החומר בקוסמוס מקורו בארבעת היסודות: אש, מים, אוויר ואדמה – "ארבעה מיני הגופים שהם המושלמים ביותר"[4] .

כל יסוד מורכב מחלקיקי יסוד שהם ישים פיסיקליים גאומטריים ומוחשיים, וכל חלקיק יסוד כזה מורכב מאוסף של משולשים ישרי זווית משני סוגים – שווי שוקיים או בעלי זווית של 30 מעלות. חלקיקי היסוד של יסוד האש הם טטרהדרונים, של האוויר – אוקטיהדרונים, של האדמה – קוביה ושל המים איקוסהדרונים (מצולע משוכלל בעל עשרים פאות). מאחר וחלקיקי היסוד של הצורות מורכבים ממשולשים ישרי זווית, ניתן לעבור מחלקיק יסוד של חומר אחד לחלקיק יסוד של חומר אחר על ידי פירוק והרכבה מחדש של החלקיקים המרכיבים אותו (לדוגמה – ניתן לייצר חלקיק של אוויר על ידי חיבור של 2 חלקיקי אש) והמעבר הוא פונקציה של מספר הפאות של חלקיקי היסוד.

מה שקיבלנו למעשה הוא מודל שמציג גופים אבסטרקטיים (האידאות), שעל ידי אינטראקציה ביניהם משפיעים על העולם הממשי. בנוסף, יש לנו מודל מתמטי של חלקיקים שבעזרתו מוסבר כיצד כל החומר בקוסמוס בנוי, וכיצד חומר הופך מסוג אחד לסוג שני, לפי חוקיות שמוגדרת על פי מספר הפאות של חלקיקי היסוד. אפלטון בונה למעשה תשתית רעיונית שלמה שמסבירה את את העולם הפיסיקילי לפי רעיונות של אובייקטים מספריים, יחסיים וגאומטריים בלתי נראים, ברי תפיסה על ידי התבונה בלבד – שקובעים את סידורו של העולם ואת מהותם של כל החפצים והתהליכים הנצפים בו.

אריסטו, תלמידו הסורר של אפלטון, חולק על תפיסתו של אפלטון את העולם. באופן כללי, אריסטו טוען שההפרדה של אפלטון את המציאות לשני מישורים לא מסייעת להשיג את המטרה שלשמה נוצרה – הבנה כיצד אנחנו מסוגלים לרכוש ידע על העולם. ניתן לחלק את הביקורת שלו לשני חלקים : מהותי וטכני.

בחלקה הטכני יותר של הביקורת, אריסטו מציג את טענת "האדם השלישי" (שנמצאת גם בביקורת של אפלטון על תורת האידאות[5]). אפלטון מסביר את הרעיון של דמיון בין שני אובייקטים על ידי שימוש בצורות שאותם אובייקטים ממשים: בהנתן שני אובייקטים A וB , אם קיימת צורה ששניהם מממשים, הרי שכל אחד מהם דומה בפני עצמו לצורה (היחידה), ולכן הם דומים זה לזה במובן שבו הם דומים לצורה. אולם אם כדי להשוות בין שני אובייקטים נדרשנו לאובייקט שלישי (הצורה), גם כדי להשוות בין אובייקט A לצורה נדרש אובייקט שלישי – וחוזר חלילה עד אינסוף.. כלומר, יש כשל לוגי בניסיון לייחס ידע על העולם לידע של האידאות.

בחלקה המהותי של הביקורת, אריסטו תוקף את טיב היחס שבין האידאות למימושיהן הארציים. הוא טוען שהאידאות, שמופרדות מהמימושים הארציים שלהן, לא יכולות להיות הגורם לאף סוג של שינוי באובייקטים הממשיים כל עוד הן אינן חלק מהן. האידאות לא יכולות להתייחס בשום צורה לאובייקטים שמממשים אותן אם הן אינן פועלות מתוך האובייקטים עצמם, ולכן, מאחר והן מופרדות מהמימושים שלהן,  לא יכולות לגרום לאובייקטים להשתנות – ובכלל השינוי, להיווצר או להיהרס. אם כך, האידאות לא יכולות ללמד אותנו מדוע דברים נוצרים, משתנים או נהרסים – ולכן אין צורך בהן, כי הן לא מלמדות אותנו דבר על העולם[6]. בעולמו של אריסטו, הצורות אינן חיצוניות לישים הקיימים בקוסמוס – אלא מוכלות בהם, והן חלק מטבען, שאותו יש לחקור על ידי החושים.

 אפלטון, אם כך, בונה מערכת מתמטית אבסטרקטית ומורכבת שמתארת את העולם הפיסיקלי על האובייקטים והסדרים שבו ושמבוססת על אלמנטים נצחיים (האידאות) שקיימים במישור שהתבונה הטהורה בלבד יכולה להגיע אליו – היכולת שלנו להבין את העולם נובעת מקיומם של האובייקטים הללו. עבור אריסטו, לעומת זאת, עקרונותיו של הטבע אינם מופרדים ממנו, אלא חלק ממנו[7], וככאלה, ניתנים לגילוי מתוך הטבע עצמו על ידי שימוש בתצפית אמפירית ובחשיבה אבסטרקטית. אם אפלטון מאמין שהתיאור שלו הוא "טוב מספיק" כי איננו יכולים לדעת את האידאות במלואן, עבור אריסטו התיאור של העולם איננו "תיאור טוב מספיק" – הוא המציאות עצמה [8]. שניהם מאמינים שהדרך היחידה שבה תתכן בכלל ידיעה היא אם קיימים אובייקטים נצחיים ובלתי משתנים שאותם אנו יכולים להבין – אצל אפלטון,אלו האידאות – ואנחנו יכולים להבין אותן רק על ידי התבונה, בעוד אצל אריסטו זו המהות של האובייקט, והיא ניתנת להבנה על ידי שימוש בחושים.

גם אפלטון וגם אריסטו, על אף ההבדלים בתפיסות שלהם (שהן ניצניהן של הרציונליזם והאמפריציזם), נדרשים להתמודד עם אותה בעיה: מה טיב הקשר שבין הרעיונות האבסטרקטיים שהצלחנו להבין על העולם לבין האובייקטים הממשיים עצמם? כיצד מגיעים מתצפיות במציאות למסקנות אבסטרקטיות על האמיתויות הקבועות, ומדוע לביצוע מניפולציות על אובייקטים אבסטרקטיים כמו מספרים יש משמעויות בעולם האמיתי?

שאלה זו, על הקשר בין האובייקטים המתמטיים לעולם הממשי שאותו הם מתארים, לא נעצרה באפלטון ואריסטו. אחד הראשונים שהתייחס לבעיה הזו לאחר העת העתיקה [9] הוא רוברט גרושטסט (Grosseteste), שנחשב לאבי המתודולוגיה המדעית בתרבות המערבית (אחרי התקופה ההלניסטית) . גרושטסט טען שידע חייב להתחיל מהחושים. כאשר אנו חווים תופעה בחושים שלנו, אנו מפתחים השערה על העולם. כדי להמיר השערה על העולם לאמת מדעית על העולם, עלינו לצאת ולבצע ניסוי שידגים את ההשערה שלנו. בעצם, גרושטסט מציע דרך לעבור מאמת מדעית קבועה לתצפית ניסויית, ולהיפך. זו ראשיתה של המתודולוגיה המדעית. מיד אחריו, רוג'ר בייקון מגדיר מתודולוגיה מדעית של ניסויים ותוקף בחריפות את הניסיון להפריד בין מחשבה להתנסות חושית – הוא מהלל את כוחה התיאורי של המתמטיקה, קורא לה "השער והמפתח" של המדעים [9] , ומנסה להשתמש בה כדי לגשר על הפער בין המחשבה לניסיון.

גלילאו, שאיינשטיין אמר עליו שהיה "אבי המדע המודרני"[10], מטפל בדיוק בשאלה הזו בחיבורו "דיאלוג אודות שני מדעים חדשים": הוא מציב בפי סימפליקו (ההדיוט) את האמירה "הטיעונים וההדגמות שסיפקת הן מתמטיות, מופשטות ורחוקות מהמוחשי; אינני מאמין שבכל הקשור למוחשי ולטבעי החוקים הללו תקפים" רק על מנת לפרוש את משנתו הסדורה ולהוכיח את הקשר ביניהם[11] – ודורש שכל טענה תוכח מתמטית[12], ואילו ניוטון ב "פרינקיפה" וב"אופטיקה" מדגים כיצד שימוש מתודי בתאוריה המתמטית ובניסויים מתוכננים היטב יכול להוכיח אוסף רחב של תוצאות תאורטיות[13].

ניתן להבין מתוך התיאורים לעיל ששאלת מעמדה התיאורי של המתמטיקה הייתה משמעותית ומרכזית לראיית העולם של רבים מאבותיה של המתודולוגיה המדעית, וניתן לומר במידה רבה של ביטחון כי הצורך להתמודד עם השאלה הזו היה אחד הגורמים שקידמו את המהפכה המדעית. ברגע שנולדה התובנה של האפשרות לתאר את העולם הפיסי באמצעים אבסטרקטיים, נאחזה בעקבה השאלה מהי משמעותה של התובנה הזו, וכיצד, אם בכלל, ניתן להשליך את גזירותיה על המציאות. השאלה מעולם לא נפתרה, והיא עדיין ממשיכה להסעיר את הקהילה המדעית[14]- אך התשובות שניתנו עליה במהלך השנים שינו את הצורה שבה אנו רואים את העולם.

 

ביבליוגרפיה

  1. אפלטון, הפוליטיאה, ספר ז' 517 – כתבי אפלטון, כרך 1, הוצאת שוקן, תל אביב, 1999

  2. אפלטון, הפוליטיאה, ספר ז' 525-526 – כתבי אפלטון, כרך 1, הוצאת שוקן, תל אביב, 1999

  3. אפלטון, טימאוס, 29-30 – כתבי אפלטון, כרך 3, הוצאת שוקן, תל אביב, 1999

  4. אפלטון, טימאוס, 53 – כתבי אפלטון, כרך 3, הוצאת שוקן, תל אביב, 1999

  5. אפלטון, פרמנידס, 132-132 – כתבי אפלטון, כרך 3, הוצאת שוקן, תל אביב, 1999

  6. אריסטו, המטפיסיקה, 991a – אריסטו – המטפיסיקה \ ספר א' , הוצאת מאגנס, תשנ"ב, עמ' 82

  7. Annas, Julia, “Aristotle on Inefficient Causes,” The Philosophical Quarterly, Vol. 32, No. 129.(Oct., 1982), p. 312

  8. Anthony M. Alioto, A history of western science, 2nd edition, Prentice Hall, 1993, c. 4

  9. Anthony M. Alioto, A history of western science, 2nd edition, Prentice Hall, 1993, c. 10

  10. Stephen Hawking, On the sholders of giants ,Running press Book, 202. p 398

  11. Stephen Hawking, On the sholders of giants ,Running press Book, 202. p 438

  12. Gower, Berry, Scientific method: an historical and philosophical introduction / London: Routledge, 1997

  13. Smith, George, "Isaac Newton", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Fall 2008 Edition), Edward N. Zalta (ed.),

  14. Reuben Hersh, What is mathematics, really?, Oxford University Press, 1999

 

מודעות פרסומת

פרנסיס בייקון והמהפיכה המדעית

תגיות

,

Ars longa, vita brevis

(החיים קצרים, האומנות ארוכה)

הפוסט פורסם במקור בכתובת הזו

פרנסיס בייקון היה בנו של איש חצר בכיר באנגליה של המאה ה16. הוא החל כעורך דין, ובמהרה התקדם לתפקיד בפרלמנט וכיהן בתפקידים פוליטיים שונים – אך הוא ידוע בעיקר כפילוסוף, וכאחד מאבות המתודה המדעית. הוא ידוע בעיקר במסות שהוא כתב על האמפריציזם והקונספט של מכון המחקר המודרני שהוא תיאר בספר "Nova Atlantis" .

קצת על החיים שלו:

1561 – נולד
1581 – נכנס לפוליטיקה ומתחיל לכהן כציר ב House of Commons
1584 – כותב את הטקסט הפוליטי הראשון שלו "עצות למלכה אליזבת".
1593 – עולה לאליזבת על העצבים (בעקבות איזה ויכוח על מיסים)
1603 – ג'יימס השישי עולה לשלטון, הוא מקבל תואר אבירות
1606 – מתחתן עם יורשת עשירה
1607 – ממונה לתובע הכללי
1616 – ממונה ליועץ המשפטי של המלך
1617 – מכהן כציר ב House of Lords
1621 – מקבל ,תואר אצולה (ויקונט) – ובאותה שנה מודח מכל תפקיד בעוון מעילה בתפקידו כשופט. תאריו נשמרים לו, אבל הוא מורחק מכל תפקיד ציבורי.
1626 – מפרסם את "אטלנטיס החדשה" ומחזיר נשמתו לבורא

בייקון מאמין שהמדע המודרני (בזמנו, כמובן) איננו יעיל: " המדע שיש לנו עכשיו הוא לא יותר מארגון אלגנטי של דברים שאנחנו כבר יודעים, ולא מתודה לגילוי של תגליות חדשות.". בספרו הקנוני "New Organon" (שכבר בשמו מהווה ביטוי לתקיפה על ה"אורגנון" המקורי של אריסטו) , שפורסם ב1620, הוא מבקר את הגישה האריסטוטלית על שהיא רואה במדעי הטבע סוג של תרגיל מחשבתי וטוען שהפילוסופיה היא לא המטרה בפני עצמה.

בייקון דוחה את השימוש בפילוסופיה של הטבע כתרגיל מחשבתי, ומאמין שהפילוסופיה של הטבע צריכה להיות מכוונת לשיפור מצבה של האנושות: אין טעם להתעסק בזוטות, וצריך להתחיל לעבוד על מיזמים משמעותיים: "האמת ומטרתם הלגיטימית של המדעים היא להרעיף על בני האדם תגליות חדשות ומשאבים" – תפקידו של המדע הוא לשפר את מצבה של האנושות.

את האשמה בחוסר התוחלת של המדע בתקופתו הוא תולה בנהייה אחרי הסמכות של המדע האריסטוטלי, והפורמליזם הלוגי שלו: בעולם האריסטוטלי, הדרך "לדעת" משהו היא על ידי דדוקציה: כל האנשים הם בני תמותה, סוקרט הוא אדם , לכן סוקרט הוא בן תמותה.

יש כמה בעיות עם הגישה הדדוקציונית הזו: ראשית כל, לא למדנו שום דבר חדש – רק הגדרנו מקרה פרטי (סוקרטס הוא מקרה פרטי של אדם). הבעיה השנייה היא שאת ההנחה המרכזית בטיעון, "כל האנשים הם בני תמותה" כולם מקבלים כנכונה כי היא מתאימה לאיך שהם חווים את העולם – כלומר, על סמך איזה ניסיון כללי שמעולם לא נבדק. במילותיו של בייקון על מדעי הטבע: "בהיסטוריית הטבע לא נמצא דבר שנחקר כראוי, שאומת, שנספר, נשקל או נמדד, ומה שתועד ברפיון וללא דיוק איננו יכול לספק אלא מידע מטעה ובוגדני".

הפתרון לדדוקציה, אליבא דבייקון, היא האינדוקציה – ללמוד דברים חדשים על העולם מתוך דוגמאות פרטיות. אך בל נטעה – בייקון לא מעוניין באינדוקציה המבוססת על מקרים איזוטריים ודוגמאות – הוא מעוניין באינדוקציה שמתחילה באקסיומות הבסיסיות ביותר של הטבע, שמהן, כל מסקנה שנגזור תהיה בהכרח נכונה.

אולם כיצד נפיק את הידע על האקסיומות? בייקון רוצה לנהל רישום מדוקדק של עובדות מהטבע – אבל לא עוד אוסף של "סיפורי סבתא" – בייקון רוצה מאגר של עובדות "על סמך מראה עיניים" (כלומר, ממקור ראשון). לא עדויות על "מה שקורה בטבע" , אלא "מה שלמעשה קרה בטבע". הוא דורש שכל תצפית תהיה אובייקטיבית – "יש להדריכה [הנפש] בכל צעד; ולעשות זאת כאילו בעזרת מכונה". מתוך כל העובדות הללו נוכל על ידי אלימינציה לגלות סט מצומצם של חוקי טבע שיהוו את הבסיס לאינדוקציה "אמיתית".

התוכנית העיקרית של בייקון היא של רפורמה בצורה שבה עושים מדע. הוא רוצה לבנות תשתית מחשבתית לפילוסופיה מעשית של הטבע ולהקים מוסדות מדיניים שיוקדשו לשיפור האומניות והמסחר – גן חיות, גנים בוטניים, ספריית מחקר ומעבדה כימית. כדי להשיג את המטרות האלה הוא מנסה להפעיל את משקלו הפוליטי אך נכשל פעם אחר פעם – ואז מתחיל לכתוב מניפסטים מתוך תקווה שאלו יקדמו את הרעיון שלו.

ב 1626 מתפרסם הספר שלו "אטלנטיס החדשה" (באנגלית, בניגוד ל"האורגנון החדש" שפורסם בלטינית) , שבה הוא מתאר אי אוטופי שבו יש חברת מופת שעוסקת בעיקר בגילוי ועיבוד ידע. המוסד המרכזי באי הזה הוא מוסד שנקרא "בית שלמה" , שבו יש חלוקה מאוד מפורטת לאנשים שמגלים ידע, אנשים שכותבים אותו ואנשים שמעבדים אותו – ובראש הפרמידה יש שלושה אנשים שעל בסיס הידע שנאגר מחליטים מהן האקסיומות של העולם. המוסד הזה הוא תיאור קרוב לצורה שבה בייקון חושב שצריך לעשות מדע.

בייקון, אם כך, בונה תפיסת עולם חדשה:
למדע יש מטרה והיא לקדם את האנושות. אנו יכולים להבין למה העולם עובד בצורה שבה הוא עובד (כלומר, להבין את החוקיות שלו), אך כדי להבין את החוקים הללו אנו חייבים ליצור ידע, והידע הזה חייב להיות מדוייק ומבוסס ניסיון; אין מקום לסמכות חיצונית, הגיגים או נהיות לב – הידע חייב להיות אמפירי וניתן לבחינה.

בגישה האריסטוטלית של המדע בימי הביניים הכל כבר ידוע – יש את "ספר הטבע" של אריסטו, יש את חוכמת הקדמונים, וכל התופעות נובעות בצורה זו או אחרת מההסבר הזה – בגרסה הזו, אין כל כך משמעות לאנקדוטות מהעולם האמיתי: העולם הוסבר כבר על ידי אריסטו, ואם יש תצפית חריגה, זה סה"כ מה שהיא, חריגה. ידע על העולם האריסטוטלי נובע מלמידה של התאוריה האריסטוטלית וחשיבה עליה -מה שאנחנו קוראים לו היום "המציאות" היא רק תופעה שולית ומלאת אשליות.

הטענה שבייקון מציג – שידע אמיתי חייב לנבוע מהחושים, ושכדי לבחון השערה עלינו לצאת אל העולם ולבצע ניסויים על מנת לראות אם הם נכונים היא המשך של הטענות של גרושטסט, אך היא עדיין חריגה ומהפכנית – בעיני רבים באותה תקופה הקשר בין תצפיות חד פעמיות או ניסויים מבוקרים לבין חוקי העולם הטבעי לא קיים כמעט.

אל תוך הסתירה הזו מוקמת ב1660 "החברה המלכותית של לונדון", ששמה דגש מיוחד על ניסויים מתוכננים ומלאכותיים. בעקבות המצאת משאבת האוויר בשנות 50 של המאה ה17, נוצר פתאום מדע חדש – מכונה שמייצרת תנאים שלא ניתן לשכפל באמצעים רגילים, שמאפשרת לבחון בכל רגע נתון כל מיני השערות, מול קהל ולפי הזמנה.

מה המשמעות של המכונה הזו? ומה המשמעות של התוצאות שלה? האם תוצאות שמתקבלות במכונה הן "טבעיות"? האם הן שקולות לעולם האמיתי?

בייקון הוא מורד – הוא מנסה להתנער מאלפי שנות קיבעון מחשבתי של הסכולסטיקה האריסטוטלית, אבל ברגע שהוא מנער אותם מעליו, הוא מבין שהוא צריך יסודות אחרים להשען עליהם – והוא מוצא אותם במחקר האמפירי של הטבע. אבל כשמתחילים להתייחס לטבע כאל היסוד שעליו ניתן להשען, אין ברירה אלא לסמוך לא רק על הניסוי בטבע – אלא גם על מי שעורך את הניסוי הזה – על האדם הצופה.

מבלי משים כמעט, אנחנו מתחילים להסתמך יותר ויותר על החוויה האישית של האדם כדי ללמוד על העולם – אם אנחנו רוצים לדעת איך לנטרל את ההשפעות החיצוניות על הצורה שבה האדם מבין את הטבע (כדי להבטיח תצפית כמה שיותר אובייקטיבית), אנחנו צריכים להבין איך האדם חושב, ולמה הוא פועל כמו שהוא פועל. מתוך ההסתכלות החוצה, אין לנו ברירה אלא להתחיל להתבונן פנימה.

—————–
יוסי איטח

A Sociological Theory Of Objectivity / David Bloor – סיכום המאמר

תגיות

, ,

בנאום שהתקיים בשנת 1982 בפני האקדמיה המלכותית לפילוסופיה שטח פרופ' דויד בלור תיאוריה חדשה בנוגע לטבע האובייקטיביות. האובייקטיביות היא מושג מעורפל וחמקמק: האם היא יחידה או שיש סוגים של אובייקטיביות? מהם שורשיה? מה התנאים לקיומה ומה הקשר בין אובייקטיביות לאמונות שונות?

בלור מציג תשובה פשוטה לשאלות הקשות: האובייקטיביות היא תוצר של פעילות חברתית ולמעשה ניתן לזהות את המושג 'אובייקטיבי' עם המושג 'חברתי' ככלי לחקר האמונות השונות.

ההגנה על התיאוריה היא דרך ההשוואה עם תיאוריה מקבילה על אובייקטיביות: תיאוריית שלוש העולמות של פופר. פופר מבחין בין שלוש עולמות: 1. עולם חומרי 2. עולם אישי, אינדיווידואלי
3. עולם הידע האובייקטיבי. העולם החומרי מתקשר עם העולם האישי (אנשים במעשיהם משפיעים על העולם) ועולם הידע מתקשר עם העולם האישי (למידה אינדיווידואלית) אולם העולם החומרי אינו מתקשר עם עולם הידע ללא תיווך העולם האישי. בלור טוען שניתן לבצע לתיאוריה טרנספורמציה כמעט מלאה בהחלפה פשוטה של העולם השלישי: במקום עולם הידע האובייקטיבי העולם השלישי ייצג את העולם החברתי, הסוציאלי. הטרנספורמציה כמעט מושלמת אולם קיים הבדל מהותי בין התיאוריות: בתיאוריה של פופר נמצאת הנחת יסוד אפלטוניסטית שבכל טענה חבויה אובייקטיביות שרק מחכה להתגלות (233). תיאוריה חברתית אינה עומדת בהגדרה זו – כיצד ניתן לבצע תהליך חברתי כאשר תוצאותיו לכאורה ידועות מראש? הפתרון של  בלור הוא שהאובייקטיביות אינה קיימת מראש אלא נבנית תוך כדי בניית הטיעון המדעי. דוגמא לנושא הוא הקשר בין הגדרת חוק לבין הפעולות שנגזרות ממנו: מצדדי פופר יאמרו שהפעולה היא תוצאה ישירה לדרך ניסוח החוק, יש רק פרשנות אחת אובייקטיבית. מצדדי התורה החברתית יגידו שלחוק פרשנויות רבות ושהפעולה היא זאת שמגדירה את פרשנות האובייקטיבית הנכונה.

לאחר ששכנע שבאובייקטיביות מתקיים טבע חברתי במהותו ולמעשה מתקיימת זהות בין 'אובייקטיבי' ל'חברתי' מתפנה בלור לחקור את מהות הקשרים שבין האובייקטיביות לאמונות השונות דרכם נוצר הידע. דרך דוגמאות היפותטיות ומעשיות מראה בלור שמערכות אמונה שונות שמסנתזות ידע באופן שונה יכולות להיחשב כל אחת בנפרד כאובייקטיביות, כלומר, יתכנו סוגים שונים של אובייקטיביות בהתאם לתהליך ייצור הידע החברתי. דרך השלכה על קבוצות מחקר והדרך שבה הם מתמודדות עם תוצאות ניסויים מניח בלור שהאובייקטיביות נמצאת בשני מקומות: (1) תמונה ספציפית של המציאות ו-(2) במתודולוגיה של המחקר עצמו (239).

האם הדוגמאות ההיסטוריות תומכות בטענה על האובייקטיביות כתהליך חברתי? בלור מנתח את מקרה הקנאים הפרוטסטנטיים במאה ה-17 (241-242). בעקבות מלחמת האזרחים יצרו הקנאים  סידור מחדש של היקום התיאולוגי בכדי להצדיק את דרישתם לשלטון אוטונומי. בלור מנתח את הדרישה דרך הפרספקטיבה של תמונת מציאות ומבנה חברתי ומראה שגם הקנאים וגם מתנגדיהם השתמשו בדימויי מציאות מנוגדים בכדי ליצור מבנים ארגוניים שונים ולהצדיק את טענותיהם ה"אובייקטיביות". לטענת בלור בתוך המדע נוצרה דוקטרינה דומה שדוגלת בניסיון המיידי: "אמפיריציזם" או "פוזיטיביזם" שגם היא חותרת לאוטונומיה בשם "פרופסיונליזציה" של המדע. דרך שימוש בקבוצות מתמחות והגדרת ניסויים כחזות הכול. כאשר ניסיון מוגדר רק במה שמומחים מדעיים יכולים להגדיר או לבטא.

לסיכום, בלור מציג תיאוריה של האובייקטיביות כתוצאה של תהליך חברתי, את המבנים שמובילים לאותה אובייקטיביות ומקשר זאת גם לארגון הידע המדעי תוך ביקורת על ה"גן הסגור" של המדע.

—————–
נמרוד שגב

המחשבה הפיסיקאלית בהתהוותה – שמואל סמבורסקי

תגיות

, , ,

המאמר שקראתי בנוי מקטעים מתוך האנתולוגיה "המחשבה הפיסיקלית בהתהוותה" שריכז שמואל סמבורסקי ויצאה לאור בשנת 1972. הקטעים המובאים אינם מביאים סיפור שלם וקוהרנטי אלא נותנים 'טעימות' של תורת אפיקורוס, תורת הסטואה וקטעים משל קלאודיוס פטולמאיוס (תלמי). בתקציר להלן ניסיתי לקשור מעט את הקצוות, לתת משמעות היסטורית לקטעים ולקשר אותם לפיסיקה המודרנית.

המחשבה המדעית של יוון העתיקה התפתחה והלכה במשך 1100 שנים. החל מהמאה השישית לפני הספירה ועד לשנת 500 לספירה לערך – נפילתה של האימפריה הרומית.

את הפילוסופים הראשונים (בערך 600 לפני הספירה הנוצרית) העסיקה שאלה בעלת צביון הכרתי מובהק: מהו העיקרון השריר וקיים המונח ביסודן של התופעות המתחלפות, מהו השורש האחיד של ריבוי הדברים שבעולם הגשמי? לשאלה זו ניתנו שתי תשובות שונות, הראשונה הניחה שהעיקרון היסודי הוא עצם חומרי לפי מהותו, והשנייה ראתה את המידה או המספר כיסוד הכול.

ויכוחים רבים היו על מהותו של החומר היסודי. האם זה אש, מים , אוויר או אולי 'אינו מוגבל' במשמעות כפולה שהינו גם חומר וגם מספר. תפיסות רבות ושונות שמחברות בין המושגים, מערבות אותם ונותנת להם משמעויות רבות מאפיינות את התקופה שקדמה לאפלטון ואריסטו. גולת הכותרת של התורות השונות בתקופה היא תורת האטומים הפשוטה של לבקיפוס ודמוטקריטוס: האטומים הנבדלים בצורותיהם נעים במרחב הריק האינסופי, וכל המתרחש משועבד לחוקיותו של הכרח. תשובה שונה ניתנה על-ידי אסכולת פיתאגורס שלא החומר הוא הקובע את ההתרחשות הגשמית אלא המספר הוא יסוד הכול.

במאה הרביעית לפני הספירה נפתח פרק חדש במחשבה המדעית של יוון על-ידי משנתם הפיסיקאלית של אפלטון ואריסטו. בכתבי אפלטון מודגשים חשיבותה של המתמטיקה ומקומה המרכזי בחקר הטבע. אריסטו שולל את קיום הריק. עולמו מלא ומקוטלג, כל דבר במקומו.  הוא מבחין בין תנועות 'טבעיות' – תנועת הגופים למקומם הטבעי מתוך שאיפתן הפנימית אליו, ובין תנועות מאולצות בהשפעתו של כוח חיצוני. בכתביו מופיעים רמזים למושג התקיפה שהתחיל להתגבש בתקופה ההלניסטית.

התקופה ההלניסטית (323 לפנה"ס – 30 לספירה) פתחה לרוחה את שערי העולם העתיק לתרבותה של יוון העתיקה. בעיות מבנה העולם וכללותו, סדרי בראשית וחכמת הטבע לא חדלו מלהעסיק את טובי ממוחות הפילוסופים בזמן ההוא, אך במרכז התעניינותם עמד האדם, הפרט;בעיות היחיד וחייו תפסו מקום בראש הפילוסופיה והעפילו על הבעיות המטאפיזיות. גדולי החכמים והוגי הדעות עמלים ליצור שיטה פילוסופית המבוססת על תפיסת עולם מובנית והגיונית, שתשמש יסוד ליחסים שבין אדם לחברו ושבין האדם לבריאה, לטבע ולחיים. חוגים אלו ינקו מהאסכולות הפילוסופיות היווניות שקדמו להם ונחלקו לפיהן, כגון: האקדמיה, בית מדרשו של אפלטון; הפריפאטטיקים – תלמידיו של אריסטו; האסכולה האפיקוראית;בית מדרשו של זינון – הסטואה;הסקפטיקים עם פירון וטימון בראשם ועוד.

שתי שיטות פילוסופיה רווחו במיוחד בתקופה ההלנסטית: תורת אפיקורוס ותורת הסטואה
כמה תכונות היו משותפות לשניהם: רוח הפילוסופיה המעשית הקשורה בחיי יום-יום ותורת המוסר הדואגת לאושרו של הפרט. ברם, עקרונותיהם ותפיסת עולמן היו שונות בתכלית. הבעיה המרכזית שהחלה לצוף במלא חומרתה היא הניגוד שבין הבחירה החופשית לבין הגזרה.

תורת אפיקורוס

אפיקורוס נתן ביאור פיסיקאלי לבחירה החופשית, הוא ראה בכוללות הבריאה את תנועת האטומים הנצחית והוסיף לה את עקרון ה'סטייה', כלומר , אין האטומים מתנועעים אך ורק במסלולם הישר מכוח כובדם העצמי אלא הם נתונים לסטיות קלות מאוד שאין סיבתן מבוארת. רעיון זה מסביר בתפיסה את ההתנגשויות, הדחיפות ואת צירופי התרכובות שיוצרים את העולם. בעזרת רעיון מסתורי זה יכול היה אפיקורוס לדחות את עקרון הגורליות שאופייני למשנת דימוקריטוס ולהכניס את יסוד הרצון בתורת המוסר שלו. בתפיסת עולם מטאריאליסטית כמו זו אין מקום לאלים ולהשגחתם.   אין הדת מסבירה לדעתו מאומה ואינה מועילה מאומה לאדם ונהפוך הוא: היא מפילה אימתה על הבריות והופכת אותם ליצורים משועבדים ואומללים בחייהם (בגלל זה נחשב אפיקורוס לכופר).

עקרונות השיטה האפיקוראית כפי שמובאת בכתביהם של אפיקורוס (371-270 לפנה"ס) ולוקרציוס (99-55 לפנה"ס):

  • לעולם אין גבול, הוא אינסופי.
  • יש כמה עולמות שאינם בהכרח דומים אחד לשני.
  • כל החומרים בעולם מורכבים מאטומים – חלקיקים בלתי ניתנים לחלוקה, בעלי צורה, משקל וגודל.
  • תהליך היצירה: "התנועעות גופיפי הראשית בריקות מסתברת ממשקלם העצמי המניע אותם, או מדחף החלקיקים העפים לקראתם"
  • מתקיים תהליך בלתי פוסק של בנייה והתחדשות כעקרון טבע: "גוף מרעהו מצמיח הטבע – דבר ממשנהו – מוות יכין לראשון – ורק אז השני יירשנו"
  • התרכובת נוצרת ב"מלחמה" בין החלקיקים. התוצאה , החומר – צו הגורל.
  • מכל הגופים יוצאת זרימה של אטומים שמזינים את הראיה והמחשבה.
  • גם רוח האדם בנויה מחלקיקים "גופיפונים עדינים מהווים את חומרו; עדינים הם וזעירים עד מאוד", "גופיפים עגולים וקטנים מכל קוטן למען יתנועעו מדחיפה זערערת תוך ניד עפעפים"

כאשר מסתכלים כיום על תפיסות אפיקורוס את העולם ניתן לשים לב לכמה עקרונות מעניינים:

מושג הכוח כאינטראקציה – הבנת הכוחות בטבע כגורם חיצוני שמשפיע על הגוף ומייצר את התנועה מקבל משמעות חדשה כאשר מסבירים אותו כאינטראקציה בין חלקיקים. כאשר אנו נמצאים במרחק מסוים מאנטנה סלולארית אנו מרגישים בקליטה של המכשיר שיורדת כתלות במרחק. מהוא אותו עצם מסתורי שמגיע מהאנטנה אל המכשיר ? כיום אנחנו יודעים שהכוח האלקטרומגנטי שנוצר באנטנה מייצר אינטראקציה בין פוטון אחד למשנהו עד אשר הוא 'דוחף' את האנטנה. תאור זה מסייע לנו לחקור חלקיקים אחרים שפחות מוכרים כמו חלקיק האינטראקציה שנותן לגוף את משקלו – הגרביטציון (שטרם גילו אותו) או חלקיקים אזוטריים שנוצרים בהתנגשויות באטמוספרה ונקלטים על פני כדור הארץ.

טבעו החלקיקי של הגל – באופן בלתי מוסבר מתקיימת בטבע דואליות שבין עולם הרצף – הגלים לבין העולם הבדיד – החלקיקים. מסתבר שכאשר יורים מספר רב של חלקיקים אל שני חריצים באופן אקראי נוצרת ממול תבנית התאבכות שאופיינית לגלים. משמעות הדבר שלחלקיק יש גם טבע גלי וגם טבע חלקיקי.

ריבוי עולמות – מהבנה של תורת החלקיקים אנו יודעים שלכל חלקיק קיים גם אנטי חלקיק. לכל אלקטרון קיים פוזיטרון שהוא זהה לאלקטרון ורק הפוך במטענו. גם לפרוטון ולניוטרון קיימים אנטי חלקיקים ולכן יתכן שקיים עולם אחר, מחוץ לכדור הארץ שהוא בעל מבנה יציב של פוזיטרון, אנטי פרוטון ואנטי ניוטרון. חומר ואנטי חומר אינם יכולים להתקיים יחדיו. כאשר אנטי חומר פוגש בחומר נוצר פיצוץ ולכן אנטי חומר לא מצוי בעולמנו, אבל אולי נמצא בעולמות אחרים.

 

תפיסת הסטואה

הפיסיקה הסטואית ראתה את העולם כרצף דינאמי, ההופך ליחידה מלוכדת על-ידי הפנבמה החודר אותו ואת כל החומר אשר בו חדירה טוטלית. הפנבמה הוא עצם דק ביותר, תערובת של אש ואוויר, המעניק לחומר הגולמי את כל תכונותיו הפיסיקאליות ומחונן אותו בסטרוקטורה סגולית. הודות למתח שלו הריהו גם מעין תווך אלסטי, המשמש להעברת פעולות פיסיקאליות ממקום למקום. התפיסה הקיצונית של רציפות העולם ואירועיו הפכה את אנשי סטואה לדטרמיניסטיים עקביים. הם ניסו ליישב את הבחירה החופשית עם הדטרמיניזם.

עקרונות השיטה הסטואית כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי אנשי סטואה שונים ובעיקר זינון וכריספוס (300 לפנה"ס – 260 לספירה)

  • יש כוח שמאחד את הגופים, נותן להם קיום משותף – הפנבמה.
  • אין האוויר מורכב מחלקיקים אלא כולו רצף שאין בו חלל ריק.  מכה באוויר תייצר תנועה מעגלים (כמו אבן במים).
  • דטרמיניזם – העולם אחד ובעל בינה שולט בו. הכל נגזר מסיבה ותוצאה. המדע מתנהל ליניארית, כל ארוע צפוי וידע (אם מכירים את החוקים).
  • החומרים השונים מתחברים אחד עם השני ברמות "חדירה" בשם קראסיס. ככל שהקראסיס גדול יותר כך משתנה החומר יותר.
  • הגוף והנפש בקראסיס מקסימלי. "לנפש עצמיות משלה…שהיא חודרת את הגוף היא שומרת בתערובת הזאת את עיקרה של עצמה"

גם כאן ניתן לחבר את התפיסה לפיסיקה המודרנית

הכוח הגרעיני ככוח מאחד – תגליתו של איינשטיין שניתן להחליף בין אנרגיה למסה ()
וכתוצאה מכך ההבנה שמה שמחזיק את החלקיקים הוא כוח מאחד חזק מאוד – הכוח הגרעיני.

אופיו הגלי של החלקיק – בהמשך להסבר על משנתו של אפיקורוס כאן ניתן לראות את התפיסה השנייה – אופיו הגלי , הרציף של חלקיק.

דטרמיניזם – דטרמיניזם שולט גם בפיסיקה המודרנית, הקשר בין סיבה לתוצאה בעולם ניוטוני וגם השלכתו לעולם הקוונטי רק בצורה של דטרמיניסטיות של מצרף סטטיסטי.

חשבון אינטיניסיפימלי – תורת הרצף הסטואי לא נדרשה לחוקים מתמטיים אולם גישתה קרובה מאוד לתיאור החשבון האינפניטיסימלי של ניוטון ולייבניץ שלא ניתן לזהות את המדע כיום בלעדיו.

אסטרונומיה

בתקופה ההלניסטית עלתה השאלה האם אסטרונומיה היא מדע או מטפיסיקה. אפלטון תיאר את המערכת הקוסמית וגם אריסטו תיאר בתורת הגלגלים שלו את כל כוכבי הלכת שמסתובבים סביב כדור הארץ לרבות השמש והירח כמערכת אחידה. הצורך בקשר אחיד בין כל הגורמים הכריח את אריסטו להנהיג מספר 'גלגלים חוזרים' שתפקידם לאחד את כל התנועות הסיבוביות למערכת אחת (נדרשו לו לשם כך 55 גלגלים שונים).

ספרו של פטומאיוס (תלמי)  'המערכה המתמאטית' שחובר באמצע המאה השנייה לספירה היה הספר האסטרונומי היחיד במשך 1400 שנה עד קופרניקוס. הספר מרחיב את גישותיהם של אפלטון ואריסטו וכן של הוגים נוספים בנוגע להשערה הגיאוצנטרית ומבסס את ביסוסה העיוני והתיאורטי.

תלמי המשיך להחזיק בעיקרון שיש לתאר את תנועותיהם של הכוכבים בצרופי תנועות קצובות במעגל.  התחבולה בה נקטו היא שיטת המעגלים האכסצטריים אן שיטת האפיציקלים: יש מעגל ראשי סביב הארץ שמרכזו אינו מתלכד עם מרכז הארץ, וקיומו של מעגל משנה (אפיציקלוס) שכוכב הלכת נע על היקפו, בעוד שמרכזו של מעגל המשנה נע לאורך היקף המעגל הראשי. הלכה למעשה נוצרה מערכת מורכבת מאוד ומסובכת אבל מבחינה עקרונית הצליחה 'להציל את התופעות' באופן שהיה קשה לשפר אותה עד להמצאת הטלסקופ.

סיכום

בתקופת יוון העתיקה החלה 'התפוצצות ידע' מרשימה שחלקים ממנה תקפים בתגליות מדעיות עד עצם היום הזה. התקופה ההלניסטית אפשרה פלורליזם מחשבתי ויצירה של חיבורים מקיפים ומרשימים על טבע האדם והמחשבה הפיסיקאלית שיוצאת את העולם.

כתביהם של חכמי סטואה, אפיקורוס ויצירתו הגדולה של לוקרציוס "על טבע היקום" מתארים עולם חי ושוקק של הקשרים מדעיים שמשלבים את עולם המקרוקוסמוס עם עולם המיקרוקוסמוס שמנסה לתת הסברים למהות הטבע הפיסיקאלי. חיבורו של פטולמאיוס "החשיבה המתמטית"  היה בעל חשיבות עצומה בביסוס הידע המתמטי והתפתחותו לעתיד.

 

התיאור המתמטי של העולם הפיסיקאלי

תגיות

, , , , ,

השאלה:

אפלטון מציג ב"טימאיוס אפשרות רדיקלית לתיאור מתמטי של העולם הפיסיקאלי. מהם עיקריו של תאור זה, מהי הביקורת האריסטוטלית כנגדו ובאיזה מידה ניתן לראות במחלוקת סביב מעמדה ההסברי של המתמטיקה אבן בוחן להתפתחותה של החשיבה המדעית מהעת העתיקה למאה ה-17.

התשובה:

הדיאלוג "טימאוס" נמצא בקבוצה השלישית (המאוחרת) של כתביו של אפלטון. בדיאלוג זה מציג אפלטון את תורת החומר הגיאומטרי שלו, תהליך יצירת היקום, הרכיבים המרכיבים אותו והשפעתם על בני האדם. אפלטון שוזר כיד אמן רעיונות שמקורם בתקופות קדומות יותר ובעיקר של פיתאגורס ומחברן לבניית העולם הפיסי והרוחני יחדיו. אפלטון מספר על המדע באמצעות העולם.

העולם של אפלטון הוא יחיד ונראה וניתן לנגיעה. מכיוון שדבר לא יכול להיות נראה ללא אש ואינו יכול להיות מוצק וניתן לנגיעה ללא אדמה, מניח אפלטון שהיסודות הבסיסים מהם מורכב העולם הם אש ועפר. כיצד נוצרים הקשרים בין האש לעפר ? "…ואין לך כבל נאה יותר מהמאחד איחוד מושלם ביותר את עצמו ואת כבוליו; ולפי טבע ברייתה עשויה המתכונת הגיאומטרית להצליח מעין כמותה בכבילה מעין זו"[1]. משיקולים גיאומטריים מניח אפלטון שנדרשים עוד שני קושרים לייצר כבילה לכן הוסיף האל את המים והאוויר באופן מותאם גיאומטרית לאש והעפר.

לאחר יצירת היסודות התפנה האל לייצר את הנשמה של העולם: "..באמצעו נתן נשמה וגרם לה שתתפשט בכולו, וגם מבחוץ עטף בנשמה"[2]. דרך בניית הנשמה גם היא מתמטית: בין המציאות שאינה ניתנת לחלוקה ועומדת תמיד בעינם (האידיאות האפלטוניות) ובין המציאות שמתהווה בגופים וניתנת לחלוקה (עולם החושים) נוצר עולם אמצעי. ערבוב עם עולם נוסף שנוצר באמצעו של הזהות והשוני מייצר חוט נשמה ארוך. אפלטון מחלק את חוט הנשמה בהתאם למספרים מתמטיים ומייצר בעזרתו שני מעגלים – את קו המשווה ואת גלגל המזלות. בתוך הנשמה טבע את הגופים הפיסיים. הכוח של הנשמה נובע מההרמוניה המתמטית, המוזיקאלית שממנה היא מורכבת.

לבסוף מסמל אפלטון את ארבעת היסודות הגשמיים על-ידי ארבעת הגופים המשוכללים: הטטראהדרון (אש), האוקטאהדרון (אוויר), האיקוסאהדרון (מים), והקוביה (עפר).
מכיוון שפני הטטראהדרון מורכבים מארבעה משולשים שווי צלעות ואילו פני האוקטאהדרון משמונה, ופני האיקוסאהדרון מעשרים משולשים כאלו, הרי אפשר ליצור קשר מתמטי פשוט בין הגופים האלו: משולשיו של  איקוסאהדרון אחד שווים במניינם לסכום משולשיהם של שני אוקטאהדרונים ושל טטראהדרון אחד. בזה ניתן ביטוי מתמטי לעובדה שיסוד המים הופך לאוויר כתוצאה מהתחממותו באש. תהליך זה מתואר על-ידי אפלטון באופן סמלי כהתפרקותה של יחידת מים בשעה שיחידת אש פוגעת בה. תורה זו היא התחלה של פיסיקה מתמטית המשתמשת בסמלים מתמטיים לביאור המציאות הגשמית[3].

אפלטון מציע לנו תהליך חקירה תבונית לתוך המדע שבבסיסה עומדת הספקנות: אנו יודעים שאנו לא יודעים.

אריסטו הוא הפילוסוף של העולם: אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים. כולם חווים את העולם דרך החושים וזה בסיס הידע. ידע אמיתי על העולם הוא הידע שממיין את העולם באופן מושלם. בעולם של אריסטו אין תזוזה, הכול מסודר ובמקומו.

מושג התנועה האריסטוטלית כולל שינויים איכותיים או כמותיים. השינויים האיכותיים הם בעיקר מעברים מיסוד אחד למשנהו. ארבעת היסודות הם צרופים של ארבע איכויות מוחשיות, המורכבות משני זוגות המנוגדים: חום וקר, לח ויבש הרי שכל מעבר מיסוד  ליסוד נוצר מהחלפת אחד המרכיבים ברכיב אחר. כל שינוי שהוא, כל בריאה או כליה, אינו בסופו של דבר אלא מיזוגן או פירודן של איכויות או צירופי איכויות. כל מה שממשי ומציאותי בעולם אינו יכול לבוא על הסברו באמצעים מתמטיים. הפילוסופיה מסבירה את ה'למה' של הדברים ואין היא מתרגמת את העולם לשפה מתמטית. המחשבה אינה נפרדת מהעולם, היא בתוכו. היא נמצאת בעולם גם כסיבה פועלת הגורמת לתוצאות וגם כסיבה תכליתית.  הסיבות קובעות יחס בין הדברים בעולם ותוצאות קשירת היחס הזה הוא שהעולם מתלכד לאחדות אחת[4]. עפ"י אריסטו האובייקטים בעולם אמיתי אינם בעלי תכונות מתמטיות מושלמות. כדור פיסיקאלי אינו כדור אמיתי, קצה חד של קו אינו בהכרח ישר לכן לא ניתן להשתמש במתמטיקה לתיאור עולם הטבע,  "שום דבר מופשט אינו יכול להיחקר  על-ידי מדעי הטבע, מאחר שכל מה שהטבע עושה-לשם תכלית מסוימת הוא עושה"[5].

עולמו של אריסטו הוא עולם של צורה, חומר, פועל ותכלית. הצורה של משהו היא הגדרתו, הפועל הוא כיצד אותו משהו נעשה והתכלית היא למה הוא נועד. לכלל גורם יש פוטנציאל פנימי שניתן לממש אותו במספר צורות: האבן יכולה להפוך לפסל או לכד אבל אינה יכולה להפוך לעץ. עפ"י אריסטו אבנים, תפוחים ועצמים כבדים נופלים למטה מפני שהם שואפים למקומם הטבעי, שהוא מרכז הארץ. ככל שהם מתקרבים לקרקע מגבירים הגופים את מהירותם, מפני שהם שמחים לחזור הביתה. האוויר (וגם האש), אם זאת נעים כפי מעלה, משום שמקומו הטבעי של האוויר הוא הרקיע. כל עצם ניתן לקשר לטבע, בהסתמך על הזיקה המיוחדת לו מארבעת היסודות הבסיסיים ביותר.

הלוגיקה (בייחוד חוק הסתירה) של אריסטו מובילה את חוקי הפיסיקה שלו, לדוגמא: גופים כבדים יותר נופלים מהר יותר, במהירות העומדת ביחס למשקלים. אמנם מציאות היום יום עשויה לשוות לחוק סבירות מנחה את הדעת – לבנה פוגעת ברצפה יותר מהר מנוצה שנופלת מאותו גובה. רק בימיו של גלילאו גליליי (1564-1642) הוכח שחוק זה אינו נכון ושאריסטו שגה קשות.

אם אסכם בכמה מילים את ההבדל התיאורי של המתמטיקה בעיני אפלטון ואריסטו ניתן לומר שאפלטון ראה את המתמטיקה כבונה את עולם הטבע בעוד שאריסטו ראה במתמטיקה עקרונות תיאורטיים שאינם משמשים את היום יום ולא ניתן לחקור באמצעותם את הטבע שמתבטא בחושים, בצורה ובחומר.

המודל התיאורי של המתמטיקה כאבן בוחן להתפתחות ההיסטוריה של המדע

במשך כ-1200 שנה, החל מקריסת האימפריה הרומית ועד לתחילת המאה השלוש עשרה עלתה והתפתחה הנצרות שאמצה לחיקה את כתביו של אריסטו. אריסטו כונה 'הפילוסוף', כתביו ורעיונותיו נלמדו על-ידי הכנסייה. ההגות המדעית החדשנית נשלטה בתקופה זאת על-ידי המדע הערבי. אל אף הסתירה בין רעיונותיו של אריסטו לאסלם ליהדות ולנצרות שמרנות אריסטוטלית אפיינה את המחקר המדעי של התקופה.

מדי פעם גורמים דתיים יצאו בדברי כפירה ברעיונותיו של אריסטו אולם אלו היו גורמים שוליים ורעיונותיו המשיכו להילמד. אחד הקשיים המשמעותיים היו בסתירה שבין חוקי הפסיקה של אריסטו לבין המערכת של פטולמאיוס (תלמי). דיונים על סתירות אלו נמשכו עד ימיו של גלילאו גליליי במאה ה-17.

רעיונותיו אל אפלטון לא נדונו כלל באירופה הלטינית. במדינות המוסלמיות צצו מעת לעת רעיונות שמזכירים את רעיונותיו של אפלטון. במאה התשיעית והעשירית פותח באסלם סוג מיוחד של אטומיזם על-ידי קבוצת תיאולוגיים בשם ,מות כלימון,. באטומיזם זה, לא רק הגופים בנויים מאטומים אלא גם הזמן, המרחב והתנועה בנויים מאטומים – העולם כולו בלתי רציף. בעולם זה תנועה אחת איטית מהשנייה עקב קוונטות של מנוחה שנמצאות במספר רב יותר בין המנות של התנועה[6]. אלטרנטיבה אחרת הוצגה על-ידי אבו בכר אלראזי  (865 – 925)שבנה שיטה עצמאית שמשלבת את האטומיזם של דמוקריטוס עם תורותיו של אפלטון.

במאות העשירית עד השש עשרה לספירה חקרו חוקרים מוסלמים את משמעות האסטרונומיה בסביבתם הדתית. לאסטרונומיה תפקיד חשוב בקביעת מועדי תפילות, צומות וכד' אולם גם ואולי בעיקר בהאדרת שם האל. מחקר שממשיך את עמדות אריסטו ותלמי נתקל במחסומים תיאולוגיים מחד ומאלצים פתרונות שאינם מבוססים על עובדות מאידך (לדוגמא יכולת סיבוב עצמי של כדור הארץ שעפ"י אריסטו חייבת להיות תנועה ליניארית בעוד המחקרים מראים על תנועה מעגלית). המלומדים המוסלמים יצרו סינתזה מקובלת מבחינה דתית של המסורת הפילוסופית היוונית שתאפשר את המשך הלמידה ואף את התפתחותה. היכולת לבצע מחקר, בעיקרו מתמטי, שמתמקד בתופעות עצמן בניתוק משורשי הפילוסופיה האריטוטלית (שמוגדר כ"פיסיקה")  הביאו אסטרונומים אסלאמיים, כמעט במקביל לקופרניקוס (סביב שנת 1525), לתובנות דומות לשלו על תנועת כדור הארץ סביב עצמו וסביב השמש[7].

במערב הנוצרי פרסם הפילוסוף רוג'ר בייקון ( ‏1214 – 1294) מסה שמתארת את המתמטיקה כיסוד למדעי הטבע "אם חפצנו להגיע במדעים אחרים לוודאות ללא ספקות ולאמת ללא טעות, עלינו לבנות את בסיס ידיעותינו על המתמטיקה, עד כמה שהיא מאפשרת לנו להשיג וודאות במדעים אחרים ואמת על-ידי סילוק הטעות"[8]. זאת גישה חריגה לתקופתה שמעלה מחדש את הגישה האפלטונית למתמטיקה. אבל למרות עמדותיו החריגות של בייקון המשיכו כתבי אריסטו ורעיונותיו להילמד עד המאה ה-17.

במאות השש עשרה והשבעה עשרה התערערה הסמכות האריסטוטלית. בשנת 1573 פרסם קופרניקוס את ספרו "על הסיבובים" שמדיר את הארץ ממרכז מערכת כוכבי הלכת למציב במקומה את השמש. גלילאו גליליי מינף את תורתו של קופרניקוס וביחד עם שימוש בטלסקופ הניח את היסודות למדע המודרני ושחרר את המדע מהתיאולוגיה ומהגישה האריסטוטלית ששלטה בו.

בימי הרנסנס (המאות השש עשרה, שבע עשרה) חזר אפלטון למרכז החשיבה המדעית. רעיונותיו בהקשר לשאלה על מיקום המתמטיקה נחקרים עד היום והשאלה האם המתמטיקה טבועה בטבע ורק נדרש לגלותה או שהיא תגלית בדומה להמצאות אחרות שני בני האדם ממשיכה להעסיק את החוקרים ביתר שאת.

האם ניתן להשתמש במחלוקת התיאורית של המתמטיקה כאבן בוחן להתפתחות המדעית?
למיטב הבנתי, אבן בוחן זאת נקודה שניתן לחתוך אותה בזמן ולהגיד עד כמה תיאוריה אחת דומיננטית ומשפיעה על אותה נקודה. כמעט בכל נקודה בה היינו "חותכים" את 1200 השנים מנפול יוון העתיקה ועד קופרניקוס היינו מגלים שהתיאוריה האריסטוטלית שולטת ביד רמה. כלומר, בשנים אלו לא היוותה המחלוקת אבן בוחן. בראייה של ימינו, כאשר אנו מסתכלים על ההיסטוריה של המדע כולה אכן המחלוקת הזאת משמעותית חיה וקיימת ובהחלט יכולה להיות אבן בוחן להיסטוריה של המדע.


[1] אפלטון, "טימאוס", כתבי אפלטון כרך שלישי, תרגם מיוונים י. ג. ליבס (1975) עמ' 533

[2] אפלטון, "טימאוס", כתבי אפלטון כרך שלישי, תרגם מיוונים י. ג. ליבס (1975) עמ' 535

[3] ש. סמבורסקי, "המחשבה הפיסיקאלית בהתהוותה, אנתולוגיה", עמ' 56.

[4] י. פליישמן,  תולדות הפילוסופיה היונית-אריסטו (1962) עמ' 22-23.

[5] P.162 (1982)Aristotle's Philosophy of Mathematics" ,The Philosophical review Vol 91, No 2," , J. Lear  P.162

[6] תיאוריה זאת מזכירה את מה שאנחנו קוראים לו היום רשת IP – הרשת שבנויה ממנות ומרכיבה את רשת האינטרנט.

[7] F. jamil Ragep "Freeing Astronomy from philosophy" (2001).

[8] R.Bacon  , מתוך "המחשבה הפילוסופית בהתהוותה, אנטולוגיה מאת ש. סמבורסקי.

פטר פול וירביק – Peter-paul Verbeek

תגיות

פטר פול וירביק     Peter-paul Verbeek

וירביק הוא פרופסור לפילוסופיה של הטכנולוגיה באוניברסיטת Twente בהולנד.
מחקריו עוסקים בהיבטים המוסרים של מוצרים טכנולוגיים והטמעת בתיאוריה של האתיקה ועיצוב מוצרים.

קראתי שני מאמרים של וירביק –
(1)   The things that matter, פורסם בשנת 1998.
(2)   Materializing reality, פורסם בשנת 2006.

בשני המאמרים דן וירביק בחפצים (artifact) ובדרך שבה מהנדסי מוצר ומעצבים תעשייתיים  מתייחסים אליהם ומטמיעים דרכם את רעיונותיהם.

וירביק מפתח את רעיונותיהם של Heidegger, Borgmann, Ihde ו- Latour לתיאוריה שמתארת את הדרך שבה חפצים  מתקשרים עם העולם, המסרים שהם מעבירים והשפעתם על בני האדם. התכונה של חפצים לשדר מסרים חברתיים אינה גלויה אלא לעיתים חבויה ומתגלית רק כאשר מוצר כבר מפותח ויוצא לשווקים. עיקרי המסר במאמרים אלו הוא לייצר מודעות הנדסית לפעילות "חבויה" זו של מוצרים ולהטמיע בתהליך התכנון והייצור מנגנוני בקרה שיאפשרו שליטה מראש על התוצאות החברתיות הצפויות ובכך לגרום לסביבה בריאה ואקולוגית.

המודל בו נעזר וירביק הוא של קבוצה של מעצבי מוצר הולנדיים בשם Eternally yours"". חבורה זו חרטה על דגלה את אמרתו של המעצב האיטלקי Ezio manzini:

"It's time for a new generation of products that can age slowly and in dignified way, become our partners in life, and support our memories"

קבוצה זו מתמודדת עם סוגיות איכות הסביבה ועיצוב אקולוגי דרך התופעה החברתית של החלפה תדירה של מוצרים, אפילו שהמוצרים עדיין מתפקדים בצורה טובה. הסיבות להחלפה של מוצר הם רבות: חוסר פונקציונאליות, אופנה, ביצועים ועוד , החברה שבה אנו חיים מקדשת החלפה מהירה בהוצאה של דגמים חדשים יותר, בקצב מהיר יותר (ישנם מוצרים כגון מחשבים ואבזרי מחשב שלעיתים נזרקים למחזור חדשים, לפני שהשתמשו בהם כלל).

מטרת המעצבים לגרום לכך שאמצעות תכנון נכון לייצור מוצרים ברי-קיימה שגם נותנים מענה לדרישות הפונקציונאליות וגם ישמשו אותנו זמן רב, כאשר הבעיה הגדולה ביותר שהם נדרשים להתמודד איתה היא כיצד ניתן להאריך את משך החיים ה"פסיכולוגי" של מוצרים – שפשוט לא ימאס לנו ממנו. בסוף הסקירה גם יהיו מספר דוגמאות למוצרים שנותנים מענה לא שגרתי לשאלה זאת.

על היחס בין מוצרים למעצבים

כאשר מעצבים מתכננים מוצר כמעט תמיד הם מסתכלים עליו כתמרור (Sign) – מה הפונקציונאליות הנדרשת ממנו, למה הוא משמש, כיצד הוא אמור לתפקד. התפיסה הנפוצה של מעצבים היא ראיה חד ממדית של הפיכת המוצר לאידיאה, לסמל – אפלטוניזם של המוצרים. כאשר אנו רוצים לייצר ספה לישיבה יש לנו בראש את האידיאה של ספה כמבנה מסוים ומכן מתבצע ייצור המוני של ספות בהתאם לאידיאה שיש בראשנו. המוצר כבר אינו רלוונטי כחומר חומרי בעל ייחודיות אלא הוא מוצג כ"אידיאה" כשחקן במחזה.

כאשר מסתכלים על ההיסטוריה של המוצרים ניתן לראות שהתהליך המעבר ממוצרים חומריים לאידיאות אינו חדש ולמעשה החל כאשר החל ייצור המוני של פריטים במהפכה התעשייתית.

העיצוב התעשייתי תמיד הסתכל על המוצר באופן אפלטוני – ראשית הרעיון ורק אחר-כך המוצר עצמו. כאן באה לידי ביטוי הבעיה של המעצבים בקבוצת Eternally Yours – אם ברצונם ליצור חפצים ברי-קיימה שיתפקדו לאורך זמן עליהם לקחת בחשבון את המוצרים לא רק כאידיאות: פונקציונאליות, צורה, חומר, דרך מכירה ושירות אלא בדרך שונה. כאשר "מפשיטים" מהמוצר את כל האלמנטים הלא חומריים עדיין נשאר משהו מעבר לשפה – המוצר עצמו (Things as Things). המוצר יוצר תיווך בינינו לבין המציאות באופן שיתואר במושג "תיווך טכנולוגי" (Technological Mediation)..

Technical mediation , תיווך טכנולוגי[1]

  תיווך טכנולוגי עוסק בתפקיד הטכנולוגיה במעשים האנושים (הדרכים בהם בני אדם נוכחים בעולמם) והניסיון האנושי (הדרך שבה העולם משתקף במעשי בני האדם). מדובר בכלי שפותח כחלק מהפילוסופיה הפוסטפנומנולגית[2]  של טכנולוגיה ניתן לעשות בו שימוש כחלק מתהליך העיצוב של מוצרים.

יחסי אדם טכנולוגיה

הדרך הטובה להבין את מושג התיווך הטכנולוגי הוא בניתוח של היידגר (1927) של חוקיות כלים בחיי היומיום ביחסים שבין בני אדם לעולמם. עפ"י היידגר "כלים" צריכים להיות מובנים כקשר בין בני אדם למציאות. היידגר מסמן את הדרכים בהם כלים מוצגים לבני אדם כאשר משתמשים בהם כ"readiness to hand" או "מוכנים לשימוש". כלים משמשים לעשיית דבר מה מושכים תשומת לב מהאנשים. לדוגמא: אדם שתוקע מסמר בקיר אינו מרוכז בפטיש אלא במסמר. מעורבות האדם עם המציאות היא דרך מוצרי ready to hand (הפטיש). רק כאשר המוצר מתקלקל אנו שמים לב אליו.  במקרה והמוצר התקלקל הוא "present at hand" ואינו מסוגל לייצר יחסים בין הלקוח לעולמו יותר.

כאשר משתמשים במוצר הוא מפשט את המעורבות האנושית עם המציאות ובזאת הוא מעצב את הדרך שבה בני אדם נוכחים בעולמם ועולמם עבורם. במובן זה מוצרים משמשים כמתווכים ביחסים בין בני אדם והעולם. מוצרים טכנולוגיים הם לא מתווכים טבעיים אבל הם מעצבים באופן פעיל את הנוכחות האנושית בעולם, את התפיסות והמעשים , הניסיון והנוכחות.

להבנת מילון מקיף יותר למושג של תיווך טכנולוגי נשתמש בעבודות של הידה (Ihde) ולטור (Latoure) בשני פרספקטיבות שכל אחת מפרספקטיבות אלו ניגשת ליחסי אדם-עולם מזווית אחרת :

פרספקטיבה של perception (הידה) – hermeneutic או מבוסס ניסיון שמתחילה מצד העולם ובוחנת כיצד המציאות יכולה להתפרש לבני אדם, קטגוריה מרכזית שמובילה אותה: תפיסתיות.

פרספקטיבה של praxis (לטור) – בוחנת את יחסי אדם-עולם מצד האדם. שאלתה המרכזית כיצד מתנהגים בני האדם בעולמם ומעצבים את קיומם. הקטגוריה המרכזית שמובילה אותה: פעילות action.

תיווך תפיסתי (Mediation of Perception)

Verbeek מתבסס על רעיונותיו של Ihde שמרחיב את הכלי שהציג Heidegger בין אנשים לעולם הטכנולוגי. מתוך שלל הרעיונות שהוא מציג שניים מהם רלוונטיים במיוחד לתיווך הטכנולוגי –

Embodiment (התגלמות) – מקביל להגדרה של היידגר כ"Readiness-to-hand", במקרה זה המוצר מרחיב את יכולותיו של האדם ויוצר אדם חדש שמורכב מהאדם עצמו והטכנולוגיה שהוא משתמש בה , לדוגמא – משקפיים.

Hermeneutic (פרשני) – הטכנולוגיות מייצגות פרשנות של המציאות ולא במגע ישיר איתה.
לדוגמא – טרמומטר בחדר שמייצג עבורנו מה קורה מחוץ לחדר למרות שאנו לא נחשפים לתנאים בחוץ.

הידה מראה שלתפיסה שלנו באמצעות הטכנולוגיה יש תמיד תבנית של הגברה או הנחתה. תיווך טכנולוגי תמיד מגביר צדדים מסוימים של המציאות ובאותו זמן מנחית צדדים אחרים. לדוגמא, כאשר מתבוננים על עץ עם מצלמת אינפא-אדום רוב הפרמטרים שאנו רואים בעץ במציאות נעלמים, מצד שני, חלקים אחרים , נסתרים של העץ כמו מצב בריאותו נגלים. היידה מתאר את הטרנספורמציה הקיבולית הזאת של הטכנולוגיה בשם "Technological intentionality": לטכנולוגיה יש "כוונות", היא לא פאסיבית בתהליך אלא אקטיבית ביחסים בין אדם לעולם.

עפ"י הידה הכוונות של הטכנולוגיה אינם קבועות אלא משתנות בהתאם לדרך שבה האדם משתמש בהם. הידה מתאר את השימושים השונים בטכנולוגיה בשם "Multistability": לטכנולוגיה יכולות להיות מספר מצבים יציבים שמתארים את השימוש שנעשה בהם.

ליכולת של הטכנולוגיה לפרש עבורנו את המציאות יש משמעות אתית מכיוון שהטכנולוגיות יכולות לתרום באופן פעיל להחלטות מוסריות שבני האדם לוקחים. דוגמא טובה לזה היא טכנולוגיות האולטרא סאונד לסוגיהם שמשקפות עבורנו חלקים נסתרים בגוף ועל-פי הם נלקחות לעיתים החלטות מוסריות של חיים או מוות.

תיווך יישומי (Mediation of action)

בעוד שהתיווך התפיסתי עוסק בדרך שבה העולם מוצג לבני האדם תיווך יישומי מציג את הדרך בה בני האדם נוכחים בעולם. היבטים רבים בדרך היישומית – כיצד מוצרים מתווכים יישומיות, מוצגים בעבודתו של לטור. עפ"י לטור דברים רבים שאנשים עושים מעוצב על-ידי האמצעים שהם משתמשים בהם.

פעולה היא תוצאה לא רק של פעולת יחיד אלא היא תוצאה של המבנה החברתי בהם בני אדם מוצאים את עצמם וסביבתם החומרית של האנשים.

המבנה שהוצג ע"י לטור ואקריך (Akrich) לתיאור ההשפעה של חפצים על בני האדם הוא תסריט "Script". בדיוק כמו תסריט בסרט או בהצגה , מוצרים מכתיבים למשתמשים בהם מה לעשות איתם. פסי האטה בכביש "אומרים" לנהג להאט שהוא מתקרב אליהם, או שמכונית ש"אומרת" לנהג לשים חגורת בטיחות אחרת היא לא תתחיל לנסוע.

עפ"י אקריך ולטור התסריט הוא תוצר של "inscription" של מהנדסים. במודע או לא במודע מוטמעים התסריטים בחומריות (Materiality) של המוצר. לטור מתאר את התהליך כסוג של "האצלה" (Delegate): המהנדסים מאצילים אחריות מסוימת למוצרים כמו האחריות לודא שנהגים לא נוהגים מהר מדי שמוענקת לבמפרים בכביש.

ההשפעה של מוצרים על בני אדם היא בעל אופי ספציפי. כאשר התסריטים בפעולה המוצרים מתווכים פעולה כאבזרים חומריים,כחפצים ולא כמו סימנים. תמרור דרכים גורם לאנשים להאט בגלל נוכחותו החומרית ביחסים בין אדם לעולמם ואנו זורקים את כוס השתייה החד-פעמית בגלל שהיא אינה יכולה לשרוד בשטיפה ומילוי חוזר.

גם במקרה זה מתרחשת טרנספורמציה שנקראת על-ידי לטור בשם "Translations" או "Program of action". כאשר תוכנית הפעולה היא "להכין אוכל מהר" ותוכנית זאת מבוצעת באמצעות מיקרוגל שתכליתו "לחמם אוכל מהר" מתקבלת תוצאה חברתית: "לאכול באופן סדיר ארוחות לבד".

גם במקרה זה, בדומה לתיווך התפיסתי, ישנם היבטים שמוגברים ואחרים מונחתים. יש פעולות שמזמינות לעשות משהו ויש כאלו שמזמינות לא לעשות.

הטלפון לדוגמא אפשר לשמר יחסים אנושיים גם מחוץ לסביבתנו הגיאוגרפית הקרובה ובכך תרם לגם ריחוק גיאוגרפי בין אנשים. השפעה כזאת יכולה הייתה להתאפשר רק משום שהטלפון משמש כאמצעי תקשורת ולא כמכשיר שמיעה שאליו הוא יועד מלכתחילה.

מעניין לציין שתיווך פעולה מתבצע לא רק ממצב ""Ready-to-hand אלא גם ממצב "Present-at-hand". אקדח לדוגמא, מתווך פעולה ממצב Ready-to-hand (מתורגם – אני כועס או דורש נקמה לתוך – הרוג את האיש הזה). פסי האטה אינם יכולים לשדר משני המצבים, הם לעולם לא יהיו Ready-to-hand ותמיד ישדרו פעולה ממצב Present-at-hand.

מסיכום ההגדרות להלן ניתן לקבל מילון מונחים של מושג התיווך:

יישומיות (praexis)

ניסיון (Experience)

תיווך דרך פעולה

תיווך דרך פרשנות

תסריטים

התכוונות טכנולוגית

תרגום פעולה

טרנספורמציה של תפיסה

הזמנה או דחיה

הגברה או הפחתה

האצלה: תכונות של תסריטים וכוונות למוצרים

רב-יציבויות (Multistability): תלות של תוכן בתסריטים וכוונות

תאור זה של תיווך משמעותי ביותר לאתיקה של עיצוב הנדסי מכיוון שהוא נוגע בפעולות האנושיות בהם אתיקה הוא השאלה המוסרית של כיצד לפעול.

הקונספט של תסריט (script) שמתאר את השפעה של חפצים טכנולוגיים על הפעילות האנושית יכול להיחשב כחלק גדול של מסגרת לבניית חוקיות הטכנולוגיה ביחסי האנשים עם המציאות. הרכיב המרכזי של מסגרת זאת בצרוף מילון המושגים של ה"תיווך" הוא ניתוח חוקיות הטכנולוגיה בהקשר שימושה.     

תיווך ואתיקה הנדסית

מהנדסים ומעצבים מדברים בדרך כלל על פונקציונאליות, מוצרים צריכים לפתור בעיה או למלא צורך. הגישה הנורמטיבית אומרת שנדרש לבצע ניהול סיכונים בדרך להעמדת מוצר שעומד בייעודו הפונקציונאלי.

תופעה זו של תיווך נותנת אחריות נוספת למעצבי המוצרים. היא הופכת את תהליך העיצוב לתהליך מוסרי. השאלות האתיות "כיצד לפעול" מקבלות תשובה חומרית. ללא שבאמת מתכוונים לכך המוצרים שמעוצבים על ידם משפיעים על התנהגות המשתמשים. נוצרת כאן שאלה מעשית – כיצד יכולים המעצבים לדעת מה יהיו ההשלכות של החפצים שהם מעצבים על החברה ? או לפחות למזער את הסיכונים שלמוצר שלהם יהיו השפעות שליליות על החברה.

במאמרים דן וירביק בדרכים המעשיות בהם ניתן להטמיע את התיווך הטכנולוגי בתוך העיצוב התעשייתי. למעשה הוא מונה שני דרכים אפשריות –

  1. באמצעות דמיון –  כאשר מעצבים מוצר ניתן לדמיין את ההשלכות על החברה ולבצע שינויים מתאימים.
  2. באמצעות כלי מתודולוגי ל"ניהול סיכונים חברתיים" בשם CTA (Constructive Technology Assessment)

 מעצבים מקבוצת Eternally yours עצבו מספר מוצרים שלוקחים בחשבון את התיווך הטכנולוגי, דרך שימוש בדמיון ובעיקרון ה-Engage שהוטמע ע"י בורגמן במטרה לייצר מוצרים טובים שלא נרצה להשליך אותם, שנקשר אליהם והם ישמשו אותנו שנים רבות.

הדרכים שבהם  חיפשו מעצבי הקבוצה פתרון לבעיות דרך חומרים שמשדרים אורך חיים ארוך (כמו עור), משטחים לא חלקים שלא יראו עליהם שריטות ועוד. דוגמא למוצר כזה היא ספה מעור שהדוגמא שעליה היא נסתרת. רק כאשר משפשפים את הספה בשימוש ארוך הדוגמא לאט לאט מתגלה.

מוצרים טכנולוגים שאנו לא מעורבים בהפעלתם אנו נקשרים אליהם פחות. כאשר רק מרימים מתג והתנור מחמם אנו יכולים בקלות לזרוק אותו ולקנות אחר במקומו. פיתוח נוסף של הקבוצה הוא תנור חימום שעל מנת שהוא יחמם נדרש הצרכן לכוון את לוחות החימום של התנור לכיוונים המתאימים. מעורבות זו עם התנור גורמת לקשר בין המשתמש לתנור ומחשבה שנייה האם להחליפו באחר.

סיכום

במאמרים מציג וירביק את מושג החפץ (Thing) שהוא שונה מאידיאות אפלטוניות או רק מייצג סימנים (signs). חפצים בעלי אורך חיים ארוך צריכים להיות כאלו שנקשר אליהם ו"נשוחח" איתם.

מושג התיווך הטכנולוגי הוא בעל משמעות גדולה למעצבים בהקשר האתיקה של העיצוב – הפעולות המוסריות שמשתמשים מבצעים בעבודותיהם. זוהי מהות האתיקה – השאלה כיצד לפעול.

תהליך ההטמעה של מושג התיווך בתוך העבודה המעשית הוא מורכב ודורש אנרגיה מצג המעצבים אולם לדעת וירביק הוא הכרחי.

שאלות לדיון

מושג החפץ (Thing) – האם הוא באמת קיים ?

האם זה מוסרי לתכנן טכנולוגיות עם מטרה חברתית ? האם אין בכך פסול ?

האם מדובר בעיה אמיתית שדורשת התארגנות אחרת או שאולי הנושאים האלו כבר מוטמעים בתהליכי עבודה .


[1] הסיכום משלב בין שני המאמרים שמוזכרים לעיל. מקרה פרטי של התיווך הטכנולוגי שמתואר במאמר (2) מוזכר במאמר (1). לכן השתמשתי במקרה הכללי של (2) להסביר גם את הנחות היסוד שוירביק הגיע אליהם במאמר (1).

[2] פנומנולוגיה הוא תאור פילוסופי של מבנה היחסים שבין בני האדם והעולם שמסביבם. מפרספקטיבה  פנומנולוגית ההשפעה של טכנולוגיה על ההתנהגות האנושית ברת ניתוח בהתאם לחוקיות שהטכנולוגיה מכתיבה בקשר שבין אדם לעולם סביבו.

האם הטכנולוגיה משנה את ההיסטוריה ?

תגיות

, ,

Do Machines Make History? / Robert L.Heilbroner[1]

האם הטכנולוגיה משנה את ההיסטוריה ?

מההיסטוריה אנו למדים ששינויים חברתיים מלווים בשינויים טכנולוגיים וגם להיפך. האם ניתן להסיק מכך שמהפכה טכנולוגית גורמת הלכה למעשה לשינוי במרקם החברתי או שאולי שינוי במרקם החברתי הוא זה שמהווה מצע להתפתחות טכנולוגית?  עם שאלה זאת ניסה להתמודד היילברונר במאמרו "האם המכונות עושות היסטוריה".

הדרך בה בחר היילברונר לבחון את השאלה הוא באמצעות הציטוט הידוע של קרל מרקס :

"The hand-mill gives you society with the feudal lord; the steam-mill, society with the industrial capitalist." Marx, The Poverty of Philosophy

או בתרגום חופשי – "טכנולוגיות ימי הביניים מביאות להיווצרות חברה פיאודלית בעוד שטכנולוגיות תעשייתיות גורמות לחברה קפיטליסטית"

האם מרקס צדק ? אם כן,  הרי שמתואר כאן מנגנון שעונה על השאלה – הטכנולוגיה היא זאת שגורמת באופן ישיר לשינויים חברתיים. אם "נוכיח"  שיש מנגנון כזה נוכל אולי גם להרחיבו בהקשר להתפתחויות טכנולוגיות עתידיות באופן שעידן המחשב והאטום יובילו לסדר חברתי חדש.

היילברונר מחפש בעזרת משפטו של מרקס ממצאים שיעזרו לבסס את הטענה שאכן קיים דטרמיניזם טכנולוגי.  את הממצאים הוא מחפש בשני שלבים: יכולת "ההנעה" של הטכנולוגיה והקשר הישיר בין אמצעי ייצור (המכונה) למארג הקשרים החברתיים.

יכולת ההנעה של הטכנולוגיה

בהנחה שאכן טכנולוגיה מביאה לשינוי חברתי הרי שהיא "מניעה" את החברה כשם שכוחות משפיעים על מערכת פיזיקאלית. אם ניתן לדמות את הטכנולוגיה ככוח מניע במערכת ניוטונית הרי שניתן להצמיד אליה גם "חוקי תנועה" בדומה לחוקי ניוטון.

השאלה הנשאלת כאן במונחים פיזיקליים של ממש לא יכולה לקבל תשובה במונחים פיזיקליים מכיוון שלא קיים בסיס ניסיוני כלשהו שמאפשר לדעת או למדוד את הכוחות של הטכנולוגיה.  מדובר בסוג של ספקולציה על נתיב ההתפתחות הטכנולוגית שהמחבר חושב שהוא קיים:

"I believe there is such a sequence – that the steam-mill follows the hand-mill not by chance but because it is the next "stage" in the technical conquest of nature that follows one and only one grand avenue of advance" (p. 336)

בנתיב זה לא ניתן להגיע לעידן מערכות מונעות בקיטור לפני שעברנו בשלב שבו מערכות  מונעות ידנית ולא ניתן למערכות מונעות בחשמל לפני שהנענו אותם בקיטור ולא לאנרגיה גרעינית לפני אנרגיה חשמלית.

 איזה עדויות מוצא המחבר לכך שקיים נתיב דטרמיניסטי  ?

 עדות ראשונה היא תופעת גילוי מקביל של המצאות. בהסתמך על מאמרים אחרים מתוארת תופעה של גילוי אותה תגלית על-ידי מספר גורמים במקביל. אמנם התופעה נחקרה בהקשר למאה ה-19 אולם גם בימי כתיבת המאמר (שנות השישים) היתה ידועה תופעה של "צבירי" המצאות. אם אכן תופעה זאת קיימת הרי שקיימת "חזית ידע" שמתקדמת לאורך הזמן. התגליות למעשה מתבצעות על פני חזית הידע ולא באופן אקראי.

העדות השנייה היא היעדרותם של קפיצות טכנולוגיות אמנם תגלית מעצם טיבה היא חדשנית ומגלה משהו חדש על העולם אולם במבט לאחור רוב התגליות הם למעשה התפתחות אבולוציונית, צעד אחד קדימה ממה שהיה ידוע ולא קפיצה פתאומית:

"We do not find experiment in electricity in the year 1500, or attempts to extract power from the atom in the year 1700" (p.338)

העדות השלישית היא היכולת לחזות את התפתחות הטכנולוגיה. עצם העובדה שמדענים מרשים לעצמם לתת תחזיות טכנולוגיות עשרים וחמש או חמישים שנה קדימה מוכיחה שההתפתחות היא לאורכו של קו מוגדר ולא קפיצה אקראית.

עדויות אלו אינם מהוות הוכחה ברורה לכך שאכן קיים דטרמיניזם טכנולוגי אולם הם מאפשרות לרעיון לדלג מעל משוכת הספק הראשונה.

שני גורמים נוספים שמטילים מגבלות על יכולת ההתפתחות הטכנולוגית בכל תקופה וגורמים לעיצובה באופן מבני (structured) הם כמות הידע הזמין והמומחיות הטכנית הנדרשת. לא יכולה להתקיים יכולת טכנולוגית שמבוססת של ידע שאינו קיים. כמות הידע שקיימת תמיד תהיה גדולה יותר מהטכנולוגיות שמבוססות עליה. על מנת שתתפתח טכנולוגיה חייבים מומחיות טכנית שתאפשר לממש אותה. על מנת לייצר מנוע קיטור לא מספיק שיהיה קיים ידע תיאורטי על תכונותיו האלסטיות של הקיטור אלא גם האמצעים לייצר צילינדר מדויק מספיק שיאפשר את בניית המנוע. בנוסף לכך, לא מספיק שקיים ידע לייצור מכונה אחת, אלא היכולת של מפעלים רבים לשנות את קו המוצרים שלהם שיתמכו בטכנולוגיה החדשה: נדרשת התגייסות והתמחות של כלל התעשייה בכדי לעלות שלב טכנולוגי אחד.

גורמים אלו מביאים לדעת המחבר להבנה שקיים דטרמיניזם טכנולוגי ולא במקרה נוצר רצף התפתחויות טכנולוגיות. במאמר מסייג המחבר את דבריו ונותן הגנות שונות כמו הדגש לטכנולוגיות ייצור ולא לטכנולוגיות אחרות וכד' אולם באופן כללי הוא חושב שהרעיון נכון.

האם טכנולוגיה ספציפית מחייבת מרקם חברתי והפוליטי ?

גם בתחום זה מתייחס המאמר לציטוטיו של מרקס –

"A certain mode of production, or industrial stage, is always combined with a certain mode of cooperation, or social stage", Marx and Engels, The German Ideology

וגם, בהמשך לציטוט בתחילת המאמר:

"In acquiring new productive forces men change their mode of production, and in changing their mode of production their change their way of living – they change all their social relations"

תוך הגבלה לתהליכים שקשורים בתהליך היצור ניתן לדעת המחבר להגיד שטכנולוגיה של חברה מחייבת תבנית דטרמיניסטית של יחסים חברתיים באותה תקופה וזאת מהסיבות הבאות: מומחיות, מיקום וזמן – טכנולוגיה דורשת כוח עבודה שמותאם לה במקום ובזמן המתאימים.  בימי הביניים העבודה דרשה מומחיות בינונית וניתן היה לעשותה בכל מקום ובכל זמן. הטכנולוגיה של המאה התשע עשרה דרשה פועלים מיומנים לצד פועלים שאינם מיומנים שכולם עובדים במפעל, במקום מוגדר ובשעות בהן המכונה מופעלת.  בכל אחת מהחברות נדרשה גם רמה שונה של היררכיה ארגונית – יחסי העובדים במקומות קטנים ומבוזרים  בימי הביניים שונים מהותית מיחסי הניהול במפעל גדול במאה התשע-עשרה. ניתן לומר שככל שהמערכת גדולה ומורכבת יותר כך מורכבים מנגנוני הבקרה שנדרשים בכדי להפעילם.

הקשר בין מכונה למבנה פוליטי הוא פחות ברור ודעת המחבר אינה חד משמעית בנושא זה.

גם כאן, בדומה לחלק הקודם מסייג המחבר את דבריו וטען שיותר מתאים כאן המושג "דטרמיניזם רך" . דוגמא לבעייתיות ניתנת בטענה שמכונות הדפוס הגדולות אפשרו את הוצאת העיתון המודרני תוך התעלמות מהעובדה שביפן הוציאו עיתון ללא מכונות כלל.

השפעות של נושאים נוספים על המשוואה המרקסיאנית

בתהליך הניתוח ניסה היילברונר לבודד ולהדגים את העיקרון של דטרמיניזם טכנולוגי. על מנת להתמקד ולקבל תוצאות היה הכרח  "לטאטא מתחת לשטיח" גורמם נוספים שמשפיעים על המשוואה ועלולים להטות את תוצאותיה לגמרי הראשון הוא שהתהליך טכנולוגי הוא בעצמו פעילות חברתית – תיאוריה של דטרמיניזם טכנולוגי חייבת להתחשב בכך שעצם תהליך ההמצאה תלוי בחברה בה הוא מתקיים. ישנם חברות בהם הטכנולוגיה מאוד פרימיטיבית, יש כאלו בהם הייתה התפתחות גדולה ואחר כך נסיגה ועוד. התשובה לשאלה מה הגורם להתפתחות של טכנולוגיה אינה ברורה.

השני הוא שכיוון ההתפתחות של טכנולוגיה מגיב לכיוון ההתפתחות של החברה –  טכנולוגיות שנכשלו בצרפת ואנגליה הצליחו בארה"ב וזאת מכיוון שהממשלה ראתה בהם פוטנציאל והשקיעה בהם. והשלישי הוא ששינויים טכנולוגיים חייבים להתאים לתנאים חברתיים קיימים – טכנולוגיות שחוסכות בעובדים לא יתאימו לארצות בהם כוח העבודה הוא זמין וזול.

השפעות אלו, שמעלות את המורכבות של השאלה והניתוח מעלות שאלות משמעותיות לגבי התקפות של הדטרמיניזם הטכנולוגי. לטענת המחבר נכון להסתכל על התקופה שהחלה בשנת 1700 כתקופה מובחנת בה הייתה לטכנולוגיה השפעה משמעותית וייחודית.

בסיכום המאמר טוען היילברונר שלוש טענות לגבי בין טכנולוגיה לחברה בהקשר מודרני (שנות השישים): עליית הקפיטליזם מאתגרת באופן משמעותי את הפיתוח של טכנולוגיות ייצור, התפשטות הטכנולוגיה  בתוך השוק החופשי מקבלת מימד חדש , "אוטומטי" ושהתפתחות המדע נותנת דחיפה חזקה לטכנולוגיה.

סיכום ודיון

המאמר שנכתב בשנת 1967 מנסה לבחון את הרעיון של דטרמיניזם טכנולוגי ככוח מניע חזק של ההיסטוריה, בעיקר של טרנספורמציות סוציו-אקונומיות גדולות כמו המעבר מחברה פיאודלית לחברה קפיטליסטית.

מהרגע שחלה התפתחות טכנולוגית גדולה כבר קשה היה לראות ולאבחן את אותו דטרמיניזם.

המאמר מתחיל באופן סדור, אולם מהר מאוד נכנס לקשיים לוגים אשר מחייבים הסתייגויות רבות, הזנחה של עובדות וחזרה לתיאורים כלליים.

לדעתי מה שהתקבל בסוף (והמחבר גם אומר את זה במאמר) הוא תיאור הדטרמיניזם הטכנולוגי של תהליכים איטיים , מגה תהליכים בין המאה השש-עשרה למאה התשע עשרה. אני חושב שבסה"כ ישנם טיעונים משכנעים שאכן בתקופה זאת התקיים דטרמיניזם טכנולוגי.

האם הוא עדיין קיים ? מהי השפעתו המדויקת על החברה ? האם ניתן להשתמש במנגנון הזה לבצע ניבוי של התפתחות טכנולוגית ?

לדעתי ניתן, במידה מסוימת ומסויגת – לפחות לגבי הטכנולוגיה עצמה. לגבי המבנה החברתי שנובע מהטכנולוגיה לדעתי הרעיון יומרני. אפשר לנסות ולשאול האם חברה שמשתמשת באייפון, פייסבוק וטויטר מייצרות "מרקם על" חברתי שונה כפי שראינו בהרצאה האחרונה ? יכול להיות שכן אולם אני חושש שהמודל שמציע היילברונר אינו אופטימלי  לבחינת השאלה הזאת.

 ביבליוגרפיה

"Robert L. Heilbroner, "Do Machines Make History,  Technology and culture, Vol 8 No. 3 (Jul 1967)


[1] רוברט הילברונר (1919-2005), כלכלן אמריקאי והיסטוריון החשיבה הכלכלית.


The De-Scription of Technical Objects, M. Akrich

תגיות

מדליין אקריש היא ראש המרכז לסוציולוגיה של ההמצאות במכון MINES ParisTech בצרפת.

המאמר "The De-Scription of Technical Objects" פורסם בשנת 1992 ומציע דרך לחקר הקשרים הסבוכים שבין מוצרים טכנולוגיים לבין בני האדם. אקריש מציגה את הבעייתיות במחקר מסוג זה ומציעה לבחון את הקשרים כרכיבים ברשת ששותפים לה גורמים רבים. דרך החוקיות הרשתית ניתן להגיע להבנות בעלות השפעה הדדית של הטכנולוגיה והחברה האנושית.

את התהליך הרשתי בוחנת אקריש דרך תהליכי הטמעה של טכנולוגיות לייצור חשמל במדינות שונות באפריקה. הסיטואציה בה טכנולוגיה בסיסית ומשמעותית פוגשת חברה שהתגבשה במשך מאות שנים ללא הטכנולוגיה מאפשרת לבודד את מרקם הקשרים שנוצרים בין הטכנולוגיה לחברה וללמוד על ההשפעה ההדדית שנוצרת.

הרשת החברתית – טכנולוגית

תאור ההשפעה של מוצר טכנולוגי על סביבתו האנושית היא סוגיה מורכבת ובמקרים רבים מעומעמת ולא ברורה. אם ננסה, לדוגמא, לתאר את כלל הקשרים שמייצרת מכונית במרקם החברתי נמצא ששלד המכונית הוא תוצר של המתחים הצפויים ממהירות מכונית, מהירות המכונית גם היא פשרה שבין יכולות המנוע לחוקים, רגולציה והתנהגות אנושית. אם ננסה לתאר תהליך שלם של התנהגות המכונית בחברה אנו עלולים למצוא את עצמנו עם תוצר סופי פשטני – נקבל סט של אלמנטים טכנולוגיים, כלכליים וחברתיים שלא בהכרח מתחברים ואינם מייצגים את ההשפעה האמיתית של המכונית על חיינו.

הטענה של אקריש היא שניתן להסתכל על חפצים טכנולוגיים כחלק מרשת הטרוגנית שהרכיבים בה מספקים "קולות" (Actants[1]) מסוגים שונים, הן אנושיים והן לא אנושיים.

 על מנת לתאר את החוקיות של אובייקטים טכנולוגים בתפקודם בתוך רשת, יש למצוא את הדרכים בהם נטוו, יוצרו ויוצבו הקשרים בין שחקנים שונים ברשת. הדרך לעשות זאת אינה לחפש סוג של דטרמיניזם טכנולוגי או מצד שני סוג של קונסטרקטביזם חברתי אלא להסתכל על שניהם ביחד, לעבור באופן רציף מהטכנולוגיה לחברה וחזרה.

הבעיה אינה להחליט האם טכנולוגיה מסוימת תיתפס ככלי לקדמה או כשיטה חדשה לשעבד בני אדם אלא למצוא דרך ללימוד התנאים והמכניזם בו הקשרים שמגדירים את החברה ואת הידע של החברה משפיעים עליה, עד כדי בנייה מחדש.

כאמור, בכדי לעשות זאת נדרש לנוע באופן רציף בין האובייקט הטכני לחברה שמסביבו וחזרה. מעבר מסוג זה מעלה שתי שאלות משמעותיות:

  1. מהו הגבול שבו שילוב האובייקט הטכני מגביל את הקולות באופן שקשור לאובייקט עצמו מחד אבל גם אחד לשני מאידך (בצד אחד, המקרה הפשוט שנובע קול ישיר מאובייקט עצמו ובצד השני בליל של קולות מורכבים מהאובייקט ומהסביבה. אנו מחפשים את הגבול שבה הכנסת אובייקט טכנולוגי תאפשר לנו לזהות את הקולות שנובעים ממנו גם מעצמו וגם מהסביבה לפני שהם מתערבבים או נעלמים).
  2. מהו הגבול שבו הקולות מסוגלים לשנות את התכן הטכני (קיימת נקודה שבו קולות מהשטח משנים את האובייקט הטכנולוגי או שמשתמשים בו באופן שונה מהשימוש שאליו הוא יועד. בנקודה זאת המחקר כבר מתבדר).

שני הגדרות הגבול שבין העולם הטכנולוגי של המוצר ולבין סביבתו החיצונית אינם יוצרים את האינטראקציה אלא הם תוצאה של האינטראקציה. הגבולות הם למעשה קו שתוחם את גבולות ההאצלה שבין אובייקט לסביבתו.

לשיטה זו קושי מתודולוגי: כאשר מחפשים תהליך שבו אובייקט טכנולוגי מייצר תנועה בחברה צריך לחפש מקרים בהם קיים קונפליקט שבין המוצר לסביבה שאליו הוא מיועד. חייב להיות סוג של מתח או פוטנציאל שגילוי שלו מרמז על השינוי שנוצר ונותן לנו ללמוד על המבנה הרשתי.

הקולות של אובייקטים טכנולוגיים

מעצבי מוצרים מטמיעים לתוך התכן הטכני של מוצרים את תפיסת העולם שלהם לגבי התפקוד העתידי של המוצר. לתפיסת העולם יש טעמים, כשירויות, מניעים, שאיפות, דעות פוליטיות, דעות קדומות ועוד. את כל אלו אורזים מפתחי המוצרים בתוך המוצרים בצורת 'תסריט' של התפקוד הצפוי של מוצריהם. לעיתים ניתן לראות באופן ברור את ההקשר שבין המוצר לבין התפקוד הצפוי שלו – מעדר אנגולי בעל שתי ידיות מיועד באופן ישיר לנשים שסוחבות את ילדן על הגב, לדוגמא, אולם ברגע שמתרחקים מהמקרים הפשוטים, מורכב יותר לחשוף את הקשרים בין האפשרויות הטכניות, המשתמש האפשרי (כפי שמדומיין על-ידי המעצבים) והמשתמש האמיתי בטכנולוגיה. גישה של ניתוח השפעת התכן הטכני באופן ישיר על המשתמש באמצעות שימוש בגישה אינדיבידואלית ופיזיולוגית תוביל לצורה קרובה לדטרמיניזם טכנולוגי, דבר שאיננו מעוניינים בו מכיוון שהוא מתעלם מגוון רחב של משתמשים אפשריים ומנעד רחב של גורלות שנקבעים על-ידי הטכנולוגיה, מהצלחה ועד לכישלון.

דרך לפתרון הבעיה הוא לדון במשא ומתן בין הממציאים והמפתחים והלקוחות הפוטנציאליים ולראות כיצד תוצאות הדיון מתורגמות לתכן טכנולוגי. שיטה זו מאוד נפוצה בלימוד ההיסטוריה והסוציולוגיה של המדעים אולם צריך להיזהר בבחירת המקרים אותם בודקים. אסור להסתפק בדיון מצד המעצב או מצד הלקוח אלא לעבור מצד לצד, בין הלקוח שדמיין המעצב לבין הלקוח האמיתי:

"Thus, if we are interested in technical objects and not in chimerae, we

cannot be satisfied methodologically with the designer´s or user´s point of

view alone. Instead we have to go back and forth continually between the

designer and the user, between the designer´s projected user and the real

user, between the world inscribed in the object and the world described by

its displacement." (p.209)

 תגובת המשתמש באובייקט הטכנולוגי היא זאת שנותנת נפח לשאיפות המעצבים והדרך שבה סביבת המשתמשים משתנה כתוצאה של הכנסת הטכנולוגיה. לתהליך זה קוראת אקריש בשם  De-scription.

אקריש מביאה דוגמאות שונות לרשת שנטוות בין המוצרים (ומאחוריהם המתכננים) לבין המשתמשים ותגובתם.

ערכת האור הסולרית,  How to Produce a Non-User

ערכת האור הסולארית נולדה מכוונות של מדינות מפותחות לקדם מקורות אנרגיה חדשים למדינות מתפתחות. הערכה תוכננה בצרפת עבור גורמי הסיוע ונועדה לעבוד בתנאים סביבתיים קשים.

מדובר בערכה בעלת שלושה חלקים: פאנל לקליטת אור השמש, סוללה לאגירת חשמל ומנורה. לכאורה המוצר המושלם אולם בפועל אפיינו את המוצר מספר בעיות קריטיות: אורך החוטים בין המרכיבים היה קבוע ובלתי ניתן לשינוי כך שלא ניתן היה להתאים את ההתקנה לאתרים בעלי גדלים שונים, החלקים של הערכה יוצרו בצרפת ורק חלקים מקוריים יכלו להחליפם ולבסוף שרות התיקונים יכול היה להתבצע רק על-ידי טכנאים של החברה ולא טכניים מקומיים.

המוצר היה עצמאי ומרגע שהותקן לא תוכנן לתקשר עם סביבתו (למעט להאיר). מעניין לציין שכל החסרונות נבעו מכוונות טובות של המתכננים. הם רצו ליצור מוצר עמיד, יעיל וזול אבל בעשותם כך הם זרעו גם את חוסר הגמישות והקשיים שהביאו לשימוש מועט בו.

האובייקט הטכני, הוא זה שהגדיר את השחקנים איתם הוא יתקשר על דרך השלילה. הוא מקבל רק את הלקוחות הכנועים שמוכנים להשתתף ומונע גישה מהאחרים.

בהקשר זה נכון להזכיר את מושג יציבותו של מוצר. על מנת לתאר מוצר טכני נדרש למצוא את האלמנטים שמתווכים בין התכן הטכני והמשתמש. כאשר המוצר אינו יציב (להבנתי נמצא בתהליכי פיתוח) אזי ניתן להסתכל רק על המפתח או על הלקוח אבל במוצרים יציבים שמגיעים כ"קופסא שחורה" לא באמת ניתן לשאול את המפתח למה הוא התכוון. יש לקבל את המוצר כפי שהוא ולנסות להתאים אליו את הלקוח. במצבים כאלו אפשר רק להסתכל מה קורה שמשהו מתקלקל או מה קורה שמוצר מגיע לאזורים חדשים בהם הוא לא היה קודם.

De-Scription בהעברה טכנולוגית

בסנגל נרכשו גנראטורים קטנים, ניידים באמצעות עגלה, שמשמשים כפרים באפריקה לצרכי תאורה והגברה. קבוצות של צעירים עוסקים בהשכרת הגנראטורים לשבטים אחרים בתמורה לכיסוי הוצאות דלק ושמן. תנועת הגנראטור מגדירה את מרחב הרשת האפשרית של השחקנים והדלק שמפעיל את הגנראטור מהווה את החוליה המקשרת שבין השבטים לעלויות התפעול והמדינה (מיסים וכו').

במקרה זה ניתן לראות כיצד הכנסת אובייקט טכנולוגי יציב עם אלמנטים מקשרים של תנועה ודלק יצרה התאמה של המבנה חברתי לעבודה עם האובייקט. מסיעים, ספקי דלק , קשרי מסחר – קבוצות שונות ומשתנות של שחקנים שנוצרים במקומות שונים.

הרשת שנוצרה במקרה זה שונה מהותית מערכת האור. בערכת האור כלל ההשקעות היו מרוכזות בצד ההשקעה הראשונית ולא אפשרו תנועה, לא פיזית ולא של משאבים תומכים.

ניתן לחשוב שמה שחשוב זאת התוצאה הסופית – גם גנראטור, גם ערכה ליצירת אור וגם חיבור לרשת החשמל) בסוף נותנים אור. אקריש שוללת עמדה זו וטוענת שבנסיבות אחרות הקשרים בין חברות הנוער היו מתפרקים והמבנה החברתי היה משתנה.

הוספת שחקנים ברשתות

בחוף השנהב התקיים בכפרים מבנה ארגוני חברתי של שבטים נודדים, בעת הצורך, בהתאם להחלטת המבוגרים שמנהיגים את השבט,  היו עוברים למקום גיאוגרפי אחר עם תנאי מרעה אחרים וכו'. כאשר חברת החשמל החליטה להתפשט לכפרים עמדה לפני הכפרים ברירה קשה:  רשת החשמל דרשה קביעות בתמורה ליתרונות הגדולים אותה היא הביאה. הקביעות דרשה מהם לשנות באופן משמעותי את אורחות חייהם ואת כלל הווייתם הכפרית.

בנוסף, הגדירה רשת החשמל המתהוות את הקשר האזרחי של התושבים למוסדות השלטון (שלא היה קיים ברשתות אחרות). דרך רשת החשמל את הרשת שילמו התושבים למדינה את המיסים ולמעשה הפכו באופן רשמי לאזרחים במדינתם.

במקרה זה שיחקה הטכנולוגיה תפקיד בפוליטיקה של המדינה אולם רק בהסכמה של השחקנים להשתתף מרצונם במשחק הפוליטי.

מהאצלה להאשמה

בדוגמאות לעיל הודגם כיצד אובייקטים טכנולוגיים מגדירים את השחקנים המשתתפים והדרך שבה הם מתקשרים. בתהליך העיצוב מחליטים המתכננים איזה יכולות יואצלו למכשיר ואילו לבני האדם. אבל זה לא הכול, במוצרים מתקיים גם "מפתח" שיתמוך באירועים עתידיים שעשויים להשפיע על הקשר שבין הטכנולוגיה לאנשים. כאשר מופר ההסכם בין האובייקט הטכני לבין המשתמשים שלו מופעל המפתח וגורם להפסקת הקשר או לשיבושו.

במקרים מסוימים ניתן לראות איך המתכננים מתקינים אביזרים למטרות שליטה מוסרית בלקוחות. האביזרים יכולים למדוד התנהגות של הלקוחות, לשלוט בהיררכיה שלהם וגם להעניש אותם בסנקציות.

שעון מדידה של חשמל לדוגמא מהווה את הקשר שבין הלקוח לרשת ובין הרשת לספק החשמל. זהו החוזה בין הלקוחות. אוסף שעונים מסוגל למדוד את הלכידות של המבנה הסוציו כלכלי שממומש על-ידי הרשת. לדוגמא, בפרוור של העיר Abidjan באפריקה הראו השעונים שקיימת כמות גדולה של חיבורים לא חוקיים לרשת. בפרוור אחר ניתן להבחין בין מי שמחובר לרשת החשמלית ובין מי שלא מחובר אליה. "כל אחד מהשעונים משמש כשופט ומנהל קשרים שבין ספק ולקוח. מערך של שעונים פועל כמו משטרה וחושף התנהגויות שלא סטנדרטיות שניתן בקלות לתרגמם למונחים סוציאליים" (218).

אקריש מביאה גם דוגמא של טכניקה שקרובה יותר ל"שליטה חברתית", מנגנון שחבוי בתוך ערכת האור הסולרית שבעת חשש כלשהו לפעילות הערכה הוא פשוט מכבה אותה (ואז המשתמשים פשוט התקינו מעקף על המנגנון).

המנגנונים לעיל משמשים כר נרחב להאשמות הדדיות – לעיתים הגורמים הטכניים מואשמים שלא ביצעו את משימתם ולעיתים המנגנונים החברתיים מואשמים (בעיות תפעוליות). דרך בחינת מנגנוני ההאשמה השונים ניתן ללמוד על מהות הקשרים שנוצרו בתהליכי הפיתוח.

 סיכום: בדרך לחוקה של ידע

ברגע שאובייקטים טכנולוגיים יציבים הם הופכים לכלים של ידע. כאשר חברת החשמל קובעת תעריף גבוה למשתמשים מסוימים ונמוך לאחרים כמו מפעלים ולקוחות עסקיים היא קובעת מבנה חברתי שונה. אם הקטגוריות שנוצרו תואמות לרשתות סוציו אקונומיות-פוליטיות אחרות הרי הידע שנוצר ניתן ל"ייצוא". "נתונים" יכולים להמשך מהרשת ולעבור למקום אחר, לדוגמא, לכלכלנים שדואגים לקשר בין הצריכה לעלות האנרגיה. השיחה בין העובדות הסוציו-טכנולוגיות לעובדות טהורות תלויות באופן ישיר ביציבות של הטכנולוגיה ודימויה כ"קופסה שחורה" עבור הלקוח.

במקרה של חברת חשמל עלויות הפיתוח והייצור הם עבור הלקוח כמו חוק הטבע שנקבע על-ידי הרשת החשמלית וזאת כתוצאה מאפקט ה'אזרוח'. זהו אפקט שמתרחש כאשר מערכות טכנולוגיות מוטמעות באופן מוחלט בתוך הרשת החברתית. מצב זה קורה רק כאשר התסריט שמוטמע במוצר מתפקד (באופן מודע או שלא) כרשת מוטמעת של אובייקטים טכנולוגיים ושחקנים שחיים כולם באופן יציב. רק בנקודה זאת הרשת יכולה להתנהג כמחזור של כמות סופית של אלמנטים. תחומי ידע כמו כלכלה ולימודי טכנולוגיה תלויים בנוכחות של מנגנון השפעה עצמית שנמצא מחוץ למרחב שלו. כלכלנים מפיצים סוג אחד של אינפורמציה  מאובייקט טכנולוגי אחד למשנהו. הם יכולים לעשות זאת מכיוון שהם מתפקדים במצב היציב שלהם. הכלכלה אינה מופרדת מהטכנולוגיה באופן קטגורי.

זאת הסיבה שיש הגיון באמירה שלחפצים טכנולוגיים יש כוח פוליטי. הם מסוגלים לשנות קשרים חברתיים אבל הם גם מייצבים, מאזרחים, ומתרגמים אותם לסוגים אחרים של מדיה.

אנו יכולים להגיד שאובייקטים טכנולוגיים משתנים, מתייצבים, מתאזרחים, או נהיים פחות פוליטיים בקשרים החברתיים רק בחשיבה בדיעבד.

אובייקטים טכנולוגיים ואנשים מסוגלים להתקיים רק בתהליך דו-צדדי בהם אחד מגדיר את השני ולהיפך:

"Technical objects and people are brought into being in a process of reciprocal definition in which objects are defined by subjects and subjects by objects "(p.222)

רק לאחר התייצבות ולאחר מעשה אנו מבינים את השינויים שקרו. במובן זה ניתן להגיד שאובייקטים טכנולוגים בונים את ההיסטוריה שלנו עבורנו ו"מטמיעים" את שיטות העבודה. ומסיבה זאת אנתרופולוגיה של הטכנולוגיה היא גם אפשרית וגם הכרחית.


[1] המושג Actants בהקשר זה שניתן לו ע"י ברונו לטור משמעותו ה"קול" שמשמיע שחקן בזמן המשחק או "קול" מערכת כהתנהגותה.